מרגיש שונה מהנורמה

אין פה ספק בכלל ,אני מרגיש שונה מהנורמה,בהמון דפוסים,אבל בעיקר בקטע החברתי. לפני שבוע בערך הובחנתי כADHD,אבל אני יודע ב100% שהבעיה מלווה אותי מגיל ילדות צעירה מאוד ופשוט הוזנחתי מבחינה טיפולית.עם הADHD אני עם הפרעה רגשית מגיל קטן מאוד ,אמי הייתה מתארת אותי כמרדן ו"בעל אופי לא טוב" כל הזמן.זה התחיל מכך שעם היא לא הייתה אומרת איזה מילה מסויימת שאני רוצה שהיא תגיד,למשל יצאתי מטיפול שיניים ואמרתי לה שתגיד את "המילה" אבל היא לא ידעה על מה אני מדבר..אז עד שהיא לא אמרה את המילה שהתכוונתי לא נתנתי לה להמשיך ללכת.כמובן שאני התכוונתי למילה כל הכבוד,וכך היא הייתה מתעצבנת ולא מבינה מה קורה איתי והייתי פשוט בורח ואחרי כמה דקות חוזר בוכה..אני בכוונה הולך אחורה כדי שתקבל תמונת מצב כללית.דוגמת המקרה הזה היא לגיל 7-8 בערך ואני אתן עוד דוגמא.באותם גילאים בערך 6-8 ,עם אמא שלי הייתה הולכת עם חברה שלי ואני הייתי איתן,הייתי רוצה שהיא תקשיב רק לי שאני מדבר ועם זה לא היה ככה הייתי מתחיל לבכות .וכל מיני דברים כאלו שהיו קוראים.אמא שלי עברה המון סבל בחיים עד לשלב שהייתי בגיל 6 ואחרי 4 ילדים לא היה לה ממש כוח נפשי להתמודד איתי ועם כל הבכי ה"לא מוסבר שלי" ..שהייתי בגיל 10 בערך כל פעם שהייתי בוכה בבית היא הייתה מאיימת "אני יביא עליך את אחיך הגדול" ..וזה ממש לא שאמא שלי אמא רעה,היום אני מדבר עם אמא שלי על הכל וכל הזמן אמא שלי הכי דואגת לי שאפשר.פשוט בגלל שאבא שלי היה נרקומן ובכמה שלבים בחיים שלי הוא היה בכלא,ובכמה שלבים היה בבית..כנראה זה גם הוסיף לבלבול ,אבל קיבלתי דמות אבהית מאוד רעה,שרק לפני שנתיים אמא שלי החליטה להיפרד ממנו ולא עשתה זאת כל השנים בגלל פחד.בכל מקרה,ככל שעברו השנים והגעתי לגיל 10-12 ,נהייתי יותר רגיש לכל דבר,כל יום שהייתי חוזר מהבית ספר הייתי עושה בדק בית בראש וחושב מה לא היה בסדר ונכנס לעצבות מי זה,וזה עוד ביום שנחשב לטוב,ביום שקרה ממש משהו כמו -מישהו ניסה לרדת עליי,הייתי כל הזמן חושב על זה בבית וזה היה מכניס אותי למצב רוח לא טוב..וככה כל יום.בקתופת הבית ספר היסודי הייתי תלמיד מצטיין ונחשבתי על ידי המורים כחכם הרבה מעל הממוצע.אבל הייתי הילד כמעט הכי לא מקובל.היו לי 2 חברים בערך ,והייתי מעביר את היום במחשב ובטלוייזיה ולעיטים בלימודים,(אף פעם לא היה לי כח ללמוד בבית). בתחילת תקופת החטיבה קיבלתי קצת עזרה חברתית והצלחתי לפתח תדמית מקובלת אבל עם זה באה הירידה בלימודים שלי,ואחרי שנה שנתיים התדמית המקובלת ירדה,כי היא לא באמת הגיעה לי,לא ידעתי איך לתפקד חברתית מאז ומעולם ומהר מאוד עלו על זה.עם מישהו מנסה לרדת עליי,לעקוץ אותי,אפילו ממש בצחוק ,האדם היחיד שלא יראה על הפנים שלי שאני נפגע זה עיוור.כל הזמן אמרתי לעצמי שבפעם הבאה שמישהו ינסה לרדת עליי אני יגיב בתוקפנות ,וגם עם אני מחזיר ירידה שתיים שלוש ,הכוח נפשי שלי יורד ואני עומד לבכות.היו לי תקופות בחיים שהייתי בודד..הייתי יושב במחשב מעל 7 שעות ביום.. היום שאני מסיים כיתה י"א יש לי קבוצת חברים שאני יוצא איתם בערך שנתיים.כל הזמן היינו 5 חברים ועוד כמה בנות.אבל באופן מצחיק הבנות למשל רואות את החבורה כהן והארבע בנים ללא אני.אני לא בן אדם רע,ומגיע לי להיות אהוב ולהיות חלק דומיננטי,אבל זה פשוט בעיה בי.יש לי לפעמים קצת חרדה חברתית,אבל אני מאוד מאוד שואף כל הזמן להתנהג בספונטיניות וביכולות החברתיות של חבריי שבעיניי הם כבר בלתי אפשריות אחרי כל כך הרבה מאמצים ונסיונות להעתיק.בסופו של דבר רק לעיטים רחוקות אני דוחה יציאות ומתגבר על המעין חרדה חברתית ..ומגיע בביטחון בכל פעם שיש "ישיבה"(כלומר שיושבים כל החברה)..אבל הביטחון שלי יורד בצ'יק,הרמז הדקיק ביותר לגינוי מצד הזולת מוביל אותי למצב שאני עוד שניה בוכה,זה כמובן בהדרגה,יש מצבים שאני אחרי זה שותק כמה זמן ואז משתדל שלא יראו עליי.. כיום אני בסופו של עניין לא אדם בודד.אבל ברוב המקרים אני צריך להתקשר לחברים כדי לשאול עם יוצאים.כי אנשים לא רואים אותי כדמות חשובה בעיניים.אני יודע שמה שאני אומר עכשיו מצביע על דימוי עצמי נמוך,אבל אני פשוט בן-אדם לא מעניין.אני יכול לשבת על שיחה עם חבר ולבדר על דברים שקרו לי וכו',אבל גם אז אני מסביר את זה בצורה מעורפלת לחלוטין,הרבה פעמים מגמגם בזמן הדיבור .. עם הזמן פיתחתי כל מיני דפוסי התנהגות , למשל,כשאני בחברת ילדים מסויימת אני אוטומטית מחפש דמות מסויימת שנוח לי אותה יותר ,ואני לא יכול להתסגל לחברה עם אחד הילדים שאני מחפש בח'ברה הזאת לא נמצא. הרבה מאוד פעמים אני שואל את עצמי-"מה אותו ילד היה עושה" .. זה למעשה כל הזמן,נראה לי.."מה הילד המקובל והכל כך מצליח חברתית היה עושה עכשיו במקומי"איך היה מתנהג" "איך היה מגיב" אז מן הסתם שהדימוי עצמי שלי נמוך,אבל זה כתוצאה מכך שאני כבר נואש ולא יודע איך להתנהג,למשל לפני שנה הייתי יותר פעמים נמצא במצב שאני יושב עם חברים ,אבל נראה המום כזה,ואז נגיד מישהו היה אומר -"איזה חמוד לירון" וזה הדבר שההיה הכי שנוא עלי בעולם!הייתי ממש מסמיק ונעלב אבל עושה הכל כדי שלא יראו,ועל כל דבר כדוגמה הזאת הביטחון שלי יורד ל0,כמו מצב שאני אוזר הרבה ביטחון לספר לכולם משהו,נגיד משהו מצחיק,והוא מתקבל בצורה שלילית,זה פשוט מוריד לי את הביטחון ל0,ואין אצלי דבר כזה ביטחון מצתבר,שנגיד עם בתקופה האחרונה כמה פעמים סיפרתי בדיחה או משהו כזה וכולם צחקו,אז לרגע הביטחון עולה ,אבל יום אחריי גם עם אני יגיד לעצמי כל הזמן תיזכר בזה שהצחקת וכו',עם הדברים שאני אומר מתקבלים בצורה שלילית על ידי החברה אני ממש מתכנס עצמית והביטחון שלי יורד ל0.ואז בד"כ במשך רוב הערב אני נשאר שקט. ברור במיליון אחוז שהבעיה היא בסופו של דבר אצלי,חבריי הם לא אנשים רעים,והם אוהבים אותי כחבר,אני פשוט מרגיש שאני פראייר שאני נמצא בקבוצת ילדים כזאת מקובלת ולא מנצל את זה..לא הופך להיות בעל יכולות חברתיות וספונטיות ודיבור משוחרר והכל כמו ארבעת החברים האחרים.בלי שום קשר כל הדברים הללו מתבאטים בכיתה וביום יום. אגב,דבר חשוב נוסף,תמיד שאני מדבר - אני תמיד מרגיש שכל העיניים אליי.באופן קבוע ותמידי..הייתי אצל פסיכאטרית ודיברתי איתה פחות או יותר על כך,והיא אמרה ששיחות עם פסיכולוג יעזרו לי,אבל אני מרגיש שהבעיה היא אצלי במנגנון המוח,בגלל הפרעת הקשב והריכוז הזמן תגובה שלי סופר איטי,וכל הזמן יש לי הרגשה שהמוח חושב לאט,אני מרגיש עייף כל הזמן..כל הדברים האלה..ובינתיים בכמה טיפולי סוגי רטלין לא הרגשתי שיפור. אני חושב גם שיש לי בעיית חרדה,שאני כל הזמן חושב מה יגידו אחרי מה שאני אומר,והרבה פעמים פשוט בסופו של דבר לא אומר את הדבר..או שאינ הולך למקום..אני חושב הרבה צעדים קדימה מה יקרה,שאני יבוא מה אני יגיד..איך זה יתקבל..ואפילו לפני שבוע הייתי במז'ור דיפריסיון שדי עבר אבל המצב רוח שלי נשאר לא טוב בתקופה האחרונה ובאופן כללי המצב רוח שלי לא יציב.זה לא שאני במניה דיפרסיה,אלה שפשוט לפעמים אני במצב רוח לא טוב מסתם גם עם היה לי יום שהוא טוב בבית ספר.. אבל בכל מקרה עד היום כל יום אחרי בית ספר אני בכוח מחפש את הדברים הלא טובים ולתת לעצמי עליהם ביקורת. לסיכום-גם עם אין לי הפרעה פסיכאטרית,נפשית וכו'..שאני בסה"כ בןאדם שמשקיע בטיפוח שלו ונראה טוב מאוד,אבל יש לי בעיה בתפקוד וביכולת החברתית ואפילו שאני פתוח לחברה אני גרוע . הדיבורים שאני מוציא הם כל הזמן קשורים לנושאים שאחרים העלו..ואני רק כל הזמן משתדל לצחוק ולהראות שאני בעניינים!כדי שלא יגידו מה קרה אני המום או שקט..כי אני לא ילד מופנם!ואני משתדל לשדר כל הזמן ביטחון אבל..על מי אני עובד?כולם רואים עליי את הביטחון העצמי הירוד..ובאותו הקשר של מה שאמרתי שאני רק מצתרף בשיחות לנושאים..גם שאני מנסה להעלות נושאים הם בדרך כלל לא מתקבלים ,או כי אני פשוט לא יודע להגיד את הדברים במקום ,או שזה בגלל הצורה שאני אומר אותם.שעם לפעמים נשמע רעד בקולי שלי או משהו כזה.ובגלל תחושת הניתוק החברתית שלי,זה או שאני לא אומר כלום,או שאני אומר דברים,אבל צוחקים על הרבה דברים לא קשורים שאני אמור.ואין לי מושג למה אני אומר אותם.שאני במצבי לחץ כמו מישהו ניסה לרדת עליי בצחוק אני בכלל לא שם לב למה שאני אומר ואומר דברים שאחרים צוחקים עליי. אני יודע שיש פה הרבה בלאגן,ואני בעצמי מבולבל,אבל מעבר ל-להגיד לי שאני ילד לפסיכולוג ויקבל איבחון וכו' .האם לדעתך יש פה משהו מעבר לסתם עוד איזה הפרעת קשב וריכוז והפרעה רגשית?אני משתוקק נואשות לשינוי!מקווה שתוכל להחזיר לי תגובה הולמת ולא משהו קצר ושלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים.תודה מראש !!!!

שלום לך, אתה מבקש "תגובה הולמת ולא משהו קצר שלא יעזור כפי שקיבלתי בפורומים אחרים", ואני תוהה איזו תגובה תוכל לעזור מכאן, ממרחק, מול חוויה כל כך נואשת וכל כך מורכבת של בדידות, חוסר שייכות וחוסר יכולת. אני לא יודעת מה כתבו לך בפורומים אחרים, ואיזה סוג של שינוי אתה מבקש לעצמך בעקבות עצה באינטרנט. אני נוהגת לומר בהומור, שאם היו לי פיתרונות קסם של פגישה אחת (או תשובה אחת בפורום) כבר מזמן הייתי מיליונרית שלא צריכה לעבוד... אתה פורש כאן סיפור חיים לא פשוט, שגבה ממך מחירים כבר בילדות המוקדמת. כבר אז רצית (מאמא) שתגיד את "המילה" הנכונה, אולי קצת כמו שאתה מבקש ממני עכשיו. וכנראה שאמא לא תמיד הצליחה לדייק, גם כי לא ידעה, וגם כי לא תמיד אפשר. אחת הבעיות, כמו שאני מרגישה מקריאת הדברים, זו הנטייה שלך לפרש מצבים, אמירות והתנהגויות של הזולת באופן שלילי, שאינו מכבד אותך, שמזלזל בכבודך, ושאינו רואה באמת את מה שאתה רוצה וצריך ברגע נתון. אני משערת שקיים פער בין האופן בו אתה תופס את הסיטואציה לבין מה שקורה בפועל, אך אין בכך כדי לשנות את החוויה הקשה שלך, שהולכת ומחריפה ממפגש למפגש. כאשר לכל אלה נוספות גם הפרעת קשב וריכוז, אשמה ובושה סביב הישגים נמוכים (למרות האינטליגנציה הגבוהה שניכרת מהכתוב כאן!), אולי גם סביב אבא נרקומן לשעבר, ותחושות של חוסר ערך ונחיתות בהשוואה לאחרים - התמונה הופכת להיות קשה. לכן, לא נותר לי אלא להסכים עם הפסיכיאטרית, ולהמליץ לך על פנייה לטיפול מסודר, שעה או שעתיים בשבוע, בעזרתן תוכל (יש לקוות) להשביע את הרעב העצום לאוזן קשבת, להכלה וקבלה, ולבסס תפיסות מציאותיות וחיוביות יותר ביחס לעצמך, ביחס לסביבתך החברתית וביחס לעתידך. זאת העצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, ואני מפצירה בכך לא לוותר ולהילחם על השינוי. בהצלחה ליאת

אני ממש בשוק שבאמת הצלחתי לקבל תגובה משביעת רצון. קודם כל תודה על הקריאה,ועל התגובה ,ועל פינוי הזמן! כל מה שאת אומרת נכון מאוד,ונגע לליבי ברמה שאני לא יכול לתאר,אני עד היום מחפש את "המילה" הנכונה תמיד,כפי שאמרת .. יתכן וקיים פער בין איך שאני תופס את הדברים לאחרים..ובגלל זה אני מעיד על עצמי שאני מרגיש שונה. מצד אחד בכל מקום בו אני מדבר על הקשיים ופותח את הלב תמיד אומרים לי עד כמה האינטילגנציה שלי גבוהה מאוד,אבל השאלה עם שיחות עם פסיכולוג ..ולהסביר את המצב הנפשי שלי..זה מה שבאמת יעזור?רק מלדבר?אז אולי תהיה הקלה מסויימת שפתחתי את הלב,ובכך שאני מכיר בבעיה,אבל אני פשוט -מת לשינוי.כל הזמן שאני נפגש עם החברים אני מקנא,מנסה לחכות אותם ויוצא עוד יותר גרוע.מנסה לדבר עם הבנות בקצת לעג כמו שהם עושים ואני עוד יותר נבוך מכך ויוצא מפגר. איך בןאדם שאולי קצת מפרש סיטואציות בצורה אחרת מהזולת?האם יש לזה שם של הפרעה?,כי בוא נגיד שזה לא שמעיק לי,אבל יכול להיות שזה מקור הבעיה?וברגע שזה יפתר הכל יפתר?ואני יכול להתנהג בצורה שלי ובאישיות שלי,אבל בדומה לאחרים? ובקשר לכך שאת אומרת שאת מסכימה עם הפסיכאטרית,האם את שוללת טיפול תרופתי?וטיפול קוגניטיבי? (לא שאני בעד טיפול תרופתי ..)