עצבות לא מובנת

שלום בתי הבכורה בת 8.5,בכתה ג'.ילדה מקובלת חברתית ותלמידה מצטיינת.לפני שבוע ראיתי שהיא עצובה,ושאלתי מה קרה.היא רצתה לדבר,התחילה לבכות וממש דובבתי אותה (בדרך כמעט התעלפתי מרוב לחץ, מה היא כבר מסתירה???).לבסוף, היא ספרה על ארוע שקרה בכתה א'(!!)-איזה ילד אמר לה להרביץ לילדה מסוימת (היא לא עשתה זאת)ואמר לה להגיד על עצמה שהיא מטומטמת (את זה היא דווקא כן אמרה).היא אמרה שזה מציק לה שהיא אמרה את זה, ואמרה בחצי פה שאולי היא רצתה להיות בחברה שלהם..ושוב, אני מדגישה שמדובר בילדה, שאיך שהיא נכנסת לכיתה כולם סביבה,היא מאד אהובה (גם לדברי המורה).ברור שהסברתי לה שהיא בשום אופן לא צריכה לעשות דברים שלא נראים לה ובוודאי שאף אחד לא יכול לומר לה להגיד דברים כאלה על עצמה.בעיקר הפתיע אותי, מאחר ואין לה בעיות חברתיות,מדוע עשתה זאת (למרות שזה קרה בכתה א'-לא היו לה קשיי הסתגלות לביה"ס.מהיום הראשון היא נפרדה ללא בכי,ותמיד נהנתה ללמוד). אבל יותר מהכל, הטריד אותי מדוע ארוע שקרה לפני שנתיים מטריד אותה כ"כ עד כדי בכי?? בנוסף,לפני כמה ימים היא שוב הייתה עצובה וכששאלתי כמה פעמים מה קרה (עד שהיא שוב בכתה),התברר שזה בגלל משהו שהיא קראה באיזה ספר על העולם הבא.ברור לי שזה לא בדיוק נושא לילדים בגילה, אבל הבכי והעצבות נראים לי מוגזמים גם כאן.. היום היא אמרה לי ש"ביום שישי הראש שלי אמר לי מילים לא טובות עליך..וגם על המורה".. כאן האמת לא ניסיתי לדובב אותה כלל. אני מאד מוטרדת.מדוע ילדה כמוה, שעל פניו לא חסר לה דבר (משפחה אוהבת, מקבלת כל דבר שהיא מבקשת), רוקדת בחוגים, תולעת ספרים-נשאבת לעצבות? אציין שהיא מאד עדינה ורגישה לסביבה (אם מישהו מאיתנו עצוב, זה מפריע לה מאד). מה יכולות להיות לדעתך הסיבות לכך? האם נתקלת במקרה דומה? והנה שאלה שאולי תשמע לך מוזרה:האם ניתן לזהות נטיות דכאוניות כבר מגיל זה? תודה על תשובתך, וסליחה על האורך..

שלום שרה, אתחיל מהסוף - לדיכאון יש היבטים גנטיים משפחתיים, ולעיתים קרובות הוא קשור גם לנסיבות סביבתיות/נפשיות נוספות. לכן, ניתן במקרים מסוימים לזהות סיכון אפשרי לפתח דיכאון. בהקשר של ילדים, נמצא קשר בין עצבות ודיכאון לבין בעיות חברתיות בכיתה. איני יודעת אם בתך סובלת מדיכאון, או שמא הרגישות הרבה שלך לנושא מחדדת את ההקשבה שלך לתכנים מסוג זה. עצב הוא רגש נורמלי וטבעי, וילדים עשויים לחוות אותו מפעם לפעם. הורים שמתקשים להכיל רגשות שליליים כאלה אצל ילדיהם, עלולים לתת נפח גדול לאירועים שליליים, ולתרום כך בעקיפין לעיסוק יתר בנושא גם אצל הילד. אני מציעה להעיר את תשומת לבה של המורה, ולבקש ממנה את התרשמותה לגבי ההתנהלות של בתך בכיתה. אם יהיו עדויות נוספות לירידה עקבית במצב רוחה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בשמחות ליאת

שלום ראשית, תודה על תשובתך המהירה. שנית, בהמשך לדברייך, בהחלט ייתכן שאני נותנת לנושא התייחסות גדולה מדיי (בניגוד לבעלי שחושב כמוך).אני עושה זאת כי הדבר מלחיץ אותי-יש גנים של דיכאון מצד אמי (היא בעצמה סבלה מדכאון בעבר, גם אחי סבל משניים שלושה דכאונות בעבר וסבתי נוטלת כדורים נגד עצבים באופן קבוע).ומאחר ואני יודעת בוודאות שאין לילדה בעיה חברתית (רק לפני שבועיים המורה שלה דברה איתי על כמה שהיא אהובה בכיתה), אני ממש חוששת שמא היא ירשה זאת בגנים.הדבר אפשרי? ואם חלילה כן, אפשר למנוע התפתחות והאם הכלל אפשר לדעת זאת בגיל 8? מה עושים?