איך עוזרים לילדה בת 8?

יש לי בת מקסמה, חכמה במיוחד, חברותית ואהובה. בד"כ הכל מצליח לה מיד, אך כשהיא נתקלת בבעיה שאינה יכולה לפתור מיד היא נלחצת (החל מסגירת נעליים ועד תרגיל בחשבון). ארוע כזה קורה אחת ליומיים שלושה ומתבטא בלחץ כבד המלווה בבכי ולאחרונה בכעס ובצעקות. הנטייה להלחץ פוגעת ביכולות שלה. בכיתה היא עדין אחת התלמידות הטובות, אך לאחרונה היא נמנעת מכל סיטואציה שיכולה להקשות עליה מחשש שמה לא תצליח. אני מחפשת דרכי התמודדות. עלתה אפשרות לחפש פסיכולוג או לערוך לה אבחון פסיכולוגי. אשמח להמלצות התנהגותיות או להמלצה על מישהו באזור השרון

שלום רב, לא מזמן נשאלתי שאלה דומה, ולכן אני משחזרת כאן את תשובתי - הישגיות היא תכונה חשובה, המדרבנת את בני האדם לעשייה והצלחה, וככזו, היא מוערכת למדי בחברה המערבית המודרנית. להישגיות יש "אחות תאומה", מוצלחת הרבה פחות, הנראית במבט ראשון דומה מאד - המושלמו?ת (פרפקציוניזם)! אלא שזו משתקת את האדם, והופכת אותו הימנעותי וחרד, חושש להיתפס בכישלונו. לעמדה זו יכולות להיות סיבות שונות, אך באופן כללי מדובר באמונה לפיה בעקבות ההפסד או הכישלון שוב לא נזכה באהבה, בהערכה ובהתפעלות כבעבר. לעיתים קרובות, הורים טובים ואוהבים, מנסים לעזור לילד הפרפקציוניסט באמצעות יותר שבחים והתפעלות, שלדאבון הלב רק מחמירים את המצב. התפעלות-יתר בלתי תואמת, יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה, וקושי להתמודד עם מצבים בהם הוא מפסיד, נכשל, או אינו נמצא במוקד תשומת הלב. לכן, חשוב לתמוך בילד, לשמוח בהישגיו, אך לנסות לחזק דווקא את ההשקעה והמאמץ על פני הדגשת התוצרים הסופיים. להדגיש כמה כיף לשחק איתו, ופחות את "מי ניצח?". כדאי לזכור שלמרות כל מה שאנחנו אומרים ("זה לא נורא")ילדים חשים היטב מה עמדתנו האמיתית כלפי הישגים והצלחות, ולכן חשוב שנצליח להיות מודל עבורם, ולהתייחס בסלחנות גם לכישלונות של עצמנו. מקווה שמשהו מרוח הדברים יסייע לכם לגבש עמדה נינוחה יותר מול ילדתכם, ולהתרגש פחות מההתפרצויות שלה. כרגע, אם להסתמך על התיאור שלך, איני רואה צורך בטיפול, מעבר - אולי - להדרכת הורים קצרה. לצורך המלצות, יהיה עלייך לצרף מייל. בברכה ליאת