הילד משתנה לי

הי ליאת, שוב אני חוזרת לפורום לעצתך. הילד המדהים שלי בן שנה ו - 9. לפני שבוע נולדה לי בת מתוקה. ב - 1 בספטמבר הבן שלי נכנס לגן חדש וההסתגלות שלו מאוד קשה. הוא היה לפני כן בגן אחר במשך שלושה חודשים, הסתגל לחלוטין אחרי שבועיים וגם בשבועיים האלה לא היתה השפעה בבית כתוצאה מהקשיים בגן. עכשיו, לעומת זאת, המצב בלתי נסבל ואני מתוסכלת קשות. מרגע שהוא נכנס לגן הוא בוכה כמעט עד שבאים לקחת אותו, וגם אם יש ימים עם הפוגות, ההשפעה בבית ניכרת מאוד. בולטים אצלו שני דברים: הוא לא מסוגל להפרד ממני אפילו לזמן קצר. הוא מדקלם ללא הפסקה משפט שאמרתי לו באחד הימים כשבאתי לקחת אותו: "אמא תמיד תמיד תבוא לקחת אותך", אומר את זה גם בנוכחותי, בגינה, בזמן האוכל ומתוך שינה. בנוסף, הוא הפך מרדן, מתווכח על הרבה דברים, הוא לא מקשיב לנו ולא ממושמע, מדאיג אותי שהכעס שלנו לא מרתיע אותו ואנחנו אובדי עצות כי זה קורה גם עם דברים שמסכנים אותו כמו חשמל, לעמוד על הספה וכו (כמו גם עם דברים שוליים, כביכול, כמו סירוב לנעול נעליים וכו) הוא מיד מתחיל להתמרד, צרחות, התקפת היסטריה, וזה גוזל אנרגיה מנטלית מכולנו. גם ממנו, כמובן. ועדיין הוא מוכן לשלם את המחיר בגל פעם מחדש! אנחנו משתדלים להתעלם אבל לפעמים אני יוצאת מדעתי ומאבדת את הסבלנות. אני מרגישה שכעס וצעקות כבר לא עובדים אבל גם התעלמות לא עובדת. חשוב לציין שהוא לא סובל מחוסר תשומת לב - אנחנו איתו המון בזכות עבודה גמישה והוא בגן רק עד 13:00. מי שמביא אותו לגן (בד"כ אבא שלו) נמצא איתו 10 דקות ואז הולך, למרות הבכי הקורע. אנחנו עקביים בנושא ומתמידים למרות הקושי. ההשפעה של התינוקת עדיין לא מורגשת עליו אבל אני מאוד חוששת להפגין כלפיה חיבה בקול רם או לציין את נוכחותה בפניו יותר מדי, כי אני לא רוצה להחמיר אצלו את ההתנהגות. איך מתמודדים עם ההתנהגות החדשה שלו? האם זה בלתי הפיך? איך לנהוג נכון עם אחותו הקטנה ולשלב אותה במשפחה? רלוונטי או לא - הוא מאוד מפותח שכלית, קוגניטיבית וורבלית - מדבר שוטף ומביע את עצמו באופן מוחלט, תקשורתי, סקרן, חכם מאוד. תודה מראש.

שלום רב ומזל טוב להולדת התינוקת!!! בנך התינוק (עוד לא בן שנתיים) הפך השבוע - בלי שאף אחד שאל אותו - להיות הילד הבכור, הגדול. חשוב מאד לזכור שהעובדה שנולדה לו אחות קטנה אינה הופכת אותו באמת לבוגר, וצרכיו נשארים כשל פעוט. הימים הראשונים בגן קשים כמעט לכל הילדים, והנה, במקרה שלו, יחד עם התחלת הגן, אמא באמת נעלמה לכמה ימים (לבית היולדות), מה שבודאי הטיל עליו מעמסה רגשית לא פשוטה. את מתארת הרבה מאבקים בבית, הרבה כעס וצעקות, התנהגות מרדנית וייאוש (אצלו ואצלך). לפעמים זה קורה כאשר הציפיות של ההורה מהילד אינן ריאליות, והוא מתקשה להכיל את הקשיים בצורה רגועה ועקבית. אני חושבת שבמקרה שלכם הדרכת הורים קצרה יכולה להרגיע, ולתת לך כלים יעילים להתמודדות עם המציאות הישנה-חדשה, מבלי ליצור קשיים נוספים. בנך נכנס לתקופת לא פשוטה ("גיל שנתיים האיום") המתאפיינת במאבק לעצמאות ולא מעט התנהגויות-דווקא. חשוב שתוכלי לעמוד בזה מבלי לאבד עשתונות. אני מציעה לך, במקביל, לקרוא עוד על מאפייני הגיל הזה, כדי לראות שהתנהגותו של בנך נורמטיבית במידה רבה. כך, אולי, תחושי פחות כעס ודאגה, פחות אשמה ופחות חוסר אונים. בהצלחה ליאת