מפחד להפסיד

ליאת שלום, אני פונה לגבי נכדי כבן 5.5, ילד נבון, תחרותי ופיקח מאוד. הבעייה היא שאינו מוכן להשתתף במשחקים כאשר יש חשש "להפסיד". מעדיף לשחק רק כאשר הניצחון כמעט ומובטח לו הרבה פעמים מעדיף מראש לא להשתתף ולא לקחת סיכון של להיות במקום של הילד המפסיד. בתי מסבירה לו שוב ושוב שלא נורא שיפסיד, ושכל אחד לפעמים גם מפסיד, לפעמים מנסה שוב ומפסיד ולפעמים מנצחים. הוא מעדיף לא לטפס על סולמות גבוהים בגינה הציבורית שבה חברים לגן שלו נהנים לשחק, מחשש שלא יצליח להגיע עד המדרגה הגבוהה ביותר. אנחנו חוששים כי בשנה הבאה שילך לכיתה א' יתקשה להתמודד עם ציון שאינו 100. מה דעתך?

שלום דניאלה. כתבתי לך תשובה מושקעת ומפורטת, שמשום מה נעלמה אל החלל האינטרנטי לבלי שוב. אנסה בשנית: הישגיות היא תכונה חשובה, המדרבנת את האדם לעשייה והצלחה, וככזו, היא מוערכת למדי בחברה המערבית המודרנית. להישגיות יש "אחות תאומה", מוצלחת הרבה פחות, הנראית במבט ראשון דומה מאד - המושלמו?ת (פרפקציוניזם)! אלא שזו משתקת את האדם, והופכת אותו הימנעותי וחרד, חושש להיתפס בכישלונו. לעמדה זו יכולות להיות סיבות שונות, אך באופן כללי מדובר באמונה לפיה בעקבות ההפסד או הכישלון שוב לא נזכה באהבה, בהערכה ובהתפעלות כבעבר. לעיתים קרובות, הורים טובים ואוהבים, מנסים לעזור לילד הפרפקציוניסט באמצעות יותר שבחים והתפעלות, שלדאבון הלב רק מחמירים את המצב. התפעלות-יתר בלתי תואמת, יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה, וקושי להתמודד עם מצבים בהם הוא מפסיד, נכשל, או אינו נמצא במוקד תשומת הלב. לכן, חשוב לתמוך בילד, לשמוח בהישגיו, אך לנסות לחזק דווקא את ההשקעה והמאמץ על פני הדגשת התוצרים הסופיים. להדגיש כמה כיף לשחק איתו, ופחות את "מי ניצח?". כדאי לזכור שלמרות כל מה שאנחנו אומרים ("זה לא נורא להפסיד") ילדים חשים היטב מה עמדתנו האמיתית כלפי הישגים והצלחות, ולכן חשוב שנצליח להיות מודל עבורם, ולהתייחס בסלחנות גם לכישלונות של עצמנו. מקווה שמשהו מרוח הדברים יסייע לכם לגבש עמדה נינוחה יותר מולו, ולחשוש פחות. בברכה ליאת