נשואה לאיש טוב אך מרגישה ריקנות וחוסר רגש

שלום, אני בת 48 נשואה לאיש אחד 25 שנים. יש לנו 3 ילדים, הבכור זה עתה עזב את הבית. בחמש שנים האחרונות החוויה המרכזית המלווה אותי היא הרגשת התרחקות הולכת וגוברת מבן זוגי. זהו תהליך שנמשך ויש בו תקופות של עליות בהן אני מצליחה למצוא מעט עניין במערכת היחסים, אך לאחרי העליה מגיעה ירידה חדה עד כדי כך שבחודשים האחרונים אני מרגישה לבד לגמרי, כאילו אני חיה לבד. האדם שלידי אינו מורגש מבחינתי, אני לא מדברת איתו כמעט על כלום, מיותר לציין שאיני מרגישה אליו שום רגש. אנו חיים ביחד ומנהלים משק בית משותף. חיי הנישואין שלנו חוו עליות וירודות אך יש בינינו פערים גדולים מבחינת השכלה והתקדמות בחיים. כל יום שעובר מבחינתי הוא יום שבו אני מעדיפה לחזור הביתה ושהוא לא יהיה שם. כשהוא נמצא אני מרגישה מחויבת להבעת יחס כלפיו, ואיני מצליחה לעשות זאת. אני מרגישה כמו בבית סוהר. כלא רגשי. היו לנו מספר שיחות על נושא התקשורת בינינו. עד כה אני זו שיזמתי תקשורת רציפה, כעת אני לא מסוגלת, הייתי רוצה להיפרד לפחות לתקופת מה, אך אני לא מעזה. אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא אומר את זה, אני מרגישה שגם אין טעם לטיפול זוגי.

עידית היקרה, נראה שבאופן מתמיד ורציף תחושותיך ועניינך בזוגיות הם ירודים ושליליים. אין את מביעה התלבטות וגם אין את מביעה רצון לשינוי המצב, כך שלא ברור לי מן הנאמר מה מונע ממך ליישם את רצונך ולפרק את החבילה. האם יתכן שהעובדה שפנית אלינו ללא שאלה מפורשת כלשהי מצביעה אולי על מצב של התלבטות פנימית זו או אחרת, ואולי צורך בהתייעצות אישית עבורך עם איש מקצוע? למעשה את מדברת על בן זוג האוהב אותך, את אותו לא, כדבריך, וקיימת אצלך תחושת פער גדולה לגבי הישגיו בחיים ורמתו הכללית. לפי דעתי אם חרף תחושותיך את מהססת בנקיטת מהלך פרידה יש לכך כנראה סיבות טובות ברמת המודע או התת מודע ולפיכך, אני חושבת, שמומלץ ותבהירי לעצמך יותר את תפישותיך בדיאלוג עם פסיכולוג\ית קליני\ת. כל טוב ובהצלחה, אילנה