מיואשת

שלום רב אני בת 29, נשואה מזה 4 שנים+3 שנים שהיינו חברים קודם לכן. יש לנו ילד בן שנה. הגעתי למצב של ייאוש נוראי מהקשר שלנו. בעלי מחפש עבודה בתחומו כבר הרבה מאד זמן ולא מוצא. לכל המביט מהצד נראה כי הדבר מסתכל אותו, אך הוא ממשיך ללכת לראיונות- לא להתקבל, ולומר שזה לא מייאש אותו. חוץ מזה, הבית נראה זוועה. הוא ממש מזניח אותו. ניסינו לחלק תפקידים- והוא לרוב לא עומד בתפקידים שלו. הוא גם לא מתקלח מדי יום. דיברתי איתו על כך הרבה פעמים. ללא שינוי. במיוחד כשכועס עליי לא מתקלח יומיים כי יודע עד כמה זה פוגע בי. חוץ מזה, תדירות יחסי המין שלנו נעה בין פעם-פעמיים בחודש.כשניסיתי לדבר איתו על כך- טען שהוא מציע אך אני לא רוצה. זה לא נכון. הוא לא מציע. לפעמים הוא מציע בכזו צורה שברור שהוא שואל רק כדי לשאול, וממש לא מחזר. גם כאשר אנחנו מקיימים יחסים, לוקח לו דקה וחצי לגמור. אני לא נהנית. הוא שם המון טאבויים על יחסי המין. מוכן רק 2 תנוחות וזהו, אסור לגוון. אני ממש מיואשת. כל נסיונותיי לשוחח איתו על כך, נתקלים בזלזול. בחיוך מטופש. באמירות שאני מגזימה. היינו בעבר כ4 שנים בטיפול זוגי שלא צלח. הוא לא שיתף פעולה בכלל. פשוט בא והיה יושב כמו עציץ. אני לא יודעת כבר מה לעשות. היום נאלצתי ללכת עם הילד שלי להוריי, כי הרגשתי שאין לי אוויר איתו. שאני כבר לא מסוגלת. חזרתי אחרי שעתיים הביתה והוא לא נמצא. גם זה מטריד אותי מאד. איך הוא הלך לישון בלילה במקום אחר (כנראה אצל הוריו?). אני מתחילה לשקול גירושין. טיפול זוגי הוא לא רוצה, גם לא פרטני. אני בטיפול פרטני, והמטפלת שלי אומרת שנראה לה שיש לו בעייה אישיותית קשה. לא יודעת מה לעשות. הבן שלנו רק בן שנה:_( מצד שני מגיע לי טוב יותר. יש לך הצעות?

פונה יקרה, מאחר ואת בטיפול אישי, שזהו מהלך בהחלט נכון וטוב נראה לי שאת כל השאלות עליך להפנות למטפלת שלך. אין אני מוסמכת להחליט האם בעלך בדיכאון כרוני או סובל מבעיה נפשית אחרת, שגם זו אפשרות. כך או כך, נדמה שמידת כוח החיים של שניכם שונה מהותית. אתם נמצאים בתדרים שונים של רצון לחיות ושל יכולת תפקוד רגשית והתנהגותית. הפערים הם גדולים מאד. את המסקנות ואת שיקול הדעת כדאי להפנות במסגרת הטיפול האישי שלך. כל טוב ובהצלחה, אילנה