פרידה וילד בן 2.5

שלום, אני בת 33 נשואה 4 שנים. יש לנו ילד בן 2.5. בעלי ואני מתנהלים בתוך קונפליקט כשהילד הוא שותף שקט ופאסיבי בשגרה המייאשת הזו. התחלנו טיפול זוגי לפני שבוע ואני מרגישה כי הכי טוב זה להיפרד. אני חסרת אמונה כי יש לבעלי יכולת להשתנות ולראות אותי ואת צרכיי הילד. בעלי עד לפני כמה ימים לא היה קם בבוקר להיות איתנו, היה עובד עד שעות הלילה המאוחרות, הולך לישון כשהילד מתעורר וחוזר לעבוד כשהילד הולך לישון. הוא לא נמצא איתנו בשבתות וימי חג כי הוא רוצה לישון, ומעדיף שנעשה דברים רק אחה"צ כשהוא עירני, בנוסף, הוא לא שותף לקניות, עזרה בתחזוק הבית, אני עושה הכל. בעלי מאד ביקורתי ומאד חשוב לו שהילד יאכל רק מזון בריא ומאד מתעצבן אם אני נותנת לילד ביסלי או משהו כזה, אני חושבת שיותר חשוב שתהיה אווירה מאוזנת ואפשר לשלב בין פירות, ירקות, אוכל בריא וקצת חטיפים וממתקים. בעלי לא שותף לפרנסת הבית, הוא נוהג לבקש מהוריו שיפקידו עבורנו כסף לחשבון ומנסה להקים עסק פרטי בתחום הקולנוע, העסק דורש השקעה כספית וגם עבודה רבה שמכניסה מעט הכנסה. בנוסף, לבעלי הפרעת קשב קשה דבר שגורם לו להיות לא יעיל ולא עצמאי בעבודתו. אני מרגישה לבד, מרגישה שאין ביננו תקשורת, הכעס שלי כלפיו הוא עצום, הוא מעמיס את עצמו עליי כבר שלוש שנים, הוא מתייעץ איתי, רוצה שאפתור את בעיותיו בעבודה, בעיות הקשב והבריאות שלו, אבין אותו שהוא עייף ושוכח, ואבין שהוא צריך להשקיע בעבודה שלו כי הוא רוצה להתרומם. אין לי כח, אני מרגישה שהוא אבן ריחיים על חיי. אני אדם עצמאי, ואני מרגישה שבעלי לא מצליח להיות בוגר, אחראי ועצמאי. הוא מתפרנס באופן פאסיבי, מוציא כספים רבים על עסק שלא מצליח להתפתח, סובל מבעיות שינה, מחלות רבטת שגורמות לו לישון ימים רבים, אוהב להתעורר רק בלילה ונוהג לעשות על הילד מניפולציוצ כדי שיאכל, "אני נעלב", וכאלה. אני חושבת שבעלי מאד אגואיסט, אני עייפה ומיואשת אחרי 3 שנים שאני עושה הכל" מפרנסת, תומכת, מטפלת בו ובילד, מארגנת את הבית, קונה, מכבסת וכו'. אני חושבת שזה האופי שלו, בנוסף הוא מאחר כרוני, כל פעם כשיוצאים מהבית הוא מתקשה להתארגן (ארנק, מפתח, פלאפון), ואני לא סומכת שיצליח לארגן תיק לילד, בנוסף, קשה לי לשכוח את השלוש שנים האחרונות, אני מרגישה מטומטת שלא נפרדנו מזמן, ואז בני לא היה זוכר את חיינו המשותפים. היום הוא שותף לבית ששרוי במתח, קונפליקטים ואי הסכמה. אני לא מצליחה לחייך לבעלי, אני כועסת על שהוא הפקיר אותי לבד והעמיס את עצמו ואת בעיותיו ההתנהגויות עליי, לא עזר לי מאז שהילד נולד. רק אתמול הוא נתן לי חצי שעה לנוח ויצא עם הילד לגינה (מיהר לחזור ולישון), הוא מבחינתו התחיל לקום ביומיים האחרונים בבוקר כי כך המטפל ביקש ממנו אבל קשה לי להעריך את זה אני כועסת על 3 שנים של כאב, תסכול ודיאלוגים של "זה מה יש, אני לא יכול". מה ההשפעות של הגירושין על ילד שנמצא בשלב שהל גמילה מחיתולים? אני כנראה אצטרך להעביר אותו לגן חדש, האם הנזק יכול להיות עצום? אנינשארת היום רק בשביל הילד ורוצה לדעת מה ההשפעה של הפרידה עליו? הילד בריבים שלנו נוהג לצעוק עלינו "אנחנו משפחה", "דיי לכעוס", "אמא, אבא חולה, תעזבי אותו בשקט", "אבא חולה, הוא ישן", "אבא לא מצליח" וכאלה. אשמח לתשובה, דיתי

דיתי היקרה, ממכתבך נראה שאת חיה בעולם פרטי משלך וכי כבר התגרשת מזמן רגשית ותפקודית מבעלך. אם זהו המצב מדוע פניתם לטיפול זוגי? מטרת הטיפול הזוגי היא לתת צ'אנס לשינוי המצב הקיים. זהו תהליך הדורש זמן וסבלנות ואת כותבת בפנייתך אלינו רק לאחר מפגש זוגי אחד עם המטפל . אם את חושבת שאת אכן גמישה ופתוחה ונותנת צ'אנס לטיפול הזוגי עלייך להמשיך בתהליך הזוגי. אגב, חלק מבעיותיו של בעלך הנגרמות מבעיות קשב וריכוז ניתנות לטיפול יעיל ע"י תרופות הניתנות ע"י רופא המשפחה או נוירולוג. אם למרות הכל הגיעו מים עד נפש ואינך יכולה יותר ולו דקה אחת נוספת הרי חובה עליכם לפנות לגישור פרידה ולהגיע להסכם גירושים בהסכמה מלאה ולהימנע מעימות וריב בבתי משפט כדי שהליך הגירושים יהיה טראומטי כמה שפחות לכם ולילד. תהליך גירושים בהסכמה ימנע מהילד חוויה של אובדן שכן יישמר קשר תקין בינו ובין אביו. גירושים בכל גיל של ילדות הם מקום של טראומה לילדים החווים זאת, אך יש לשקול טראומה זאת מול טראומה כרונית של מגורים בבית בו קיימים רגשות מאוד שליליים בין ההורים, עימותים קשים, כאשר כל אחד מההורים כועס ומעוצבן. כל טוב ובהצלחה, אילנה.