סובלת כבר שנים... ודי נמאס לי...

אני כמעט בת 40, גרושה + 2 ילדים מדהימים... בחיי עברתי לא מעט תלאות, אסונות וקשיים - ואני עדיין כאן. מגיל 11 אני זוכרת את הרצון לא לחיות, רצון שרק הלך והתעצם עם השנים. כל אסון, כל קושי שעברתי בחיי רק העצים את הבור בתוכי. בעשר השנים האחרונות התנבתי בטיפול תרופתי ההתחלה הייתה פרוזק (חודשיים לאחר מכן היה ניסיון אובדני...), סרוקסט, רסיטל, קלונקס לשינה אני חושבת שאלו תרופות מסויימות מקבוצה מסויימת... לוותי בטיפול פסיכולוגי/פסיכאטרי במשך שנים (לא רצוף..) וכלום. בשנים האחרונות המצב רק החמיר. אני מרגישה ממש כבויה. אם רק הייתי יכולה להכנס למיטה, להתכסות ולא לצאת... היום, כל מה שמחזיק אותי פה בינכם, הם ילדיי. אך גם להם מצבי גורם נזק, שכן חוץ מלעבודה ולארועים מחייבים - אני כמעט ולא יוצאת מהבית... עד לאחרונה טופלתי ברסיטל, תרופה אותה נטלתי במשך שנתיים +-, התרופה גרמה לתחושת הקשות להתקהות, אבל הן היו שם... ומדי פעם (וגם לכך שמתי לב - לרוב לפני קבלת המחזור) תחושת החוסר אונים רק הלכה והתגברה. אך מעבר לכך, העייפות לא נעלמה... ומשקלי רק עלה. לפני כחצי שנה החלטתי להפסיק את הטיפול ברסיטל וכן את הביקורים אצל הפסיכולוגים/פסיכאטרים. אין לי מושג לאן לפנות. אני רק יודעת שאני, אמא ל-2 - פצצת זמן מהלכת. ולא, אני לא אתאבד. אני לא אגרום לילדיי טראומה כזו... אבל יום אחד, אני פשוט אכנס למיטה. וזהו. אם הייתי יודעת מה לבקש, כי לעזרה אני כבר לא מצפה... ואולי אני רק מוציאה את הדברים... על קצה המזלג... כי בכל זאת...

לג. לא אוכל לומר לך הרבה מעבר לזה שאני משתתפת אתך ומבינה את אותו כאב של משהו שלא מצליח אף פעם להתמלאות ותחושה כאילו החיים הם משהו זר ששיך לאחרים, ושלא נוטלים בו באמת חלק. אנשים שלא חוו את הדכאון הקיומי המתמשך הזה לא תמיד יכולים להבין וזה רק מעצים את תחושת הבדידות. אבל אני חושבת שבכל זאת ילדייך כרגע הם נקודת החיבור שלך לעולם ואולי גם לתקווה,ולכן שווה לך בכל זאת לחפש טיפול מסוג אחר ולאו דווקא וורבלי. הדכאון הזה לא באמת מאפשר לך לראות את כל התמונה. מגיע לך להרגיש חיה לא רק כאם אלא גם כבן אדם.

נכון שילדיי הן האור שלי... רק שלאט לאט עד כמה שקשה לי להודות בזה, האור הזה לא מספיק חזק... או יותר נכון להגיד שהחושך משתלט ומכבה את מעט האור הזה שבתוכי... האם את מכירה דרכי טיפול אחרים מלבד תרופות? ניסתי כבר פסיכודרמה - דבר שרק הוליד עוד מצוקה... לדבר מול קבוצה... אני כבר לא יודעת מה לחשוב... לאיזה כיוון טיפולי לפנות.... ובאמת שאין לי כוח/רצון לפנות לפסיכולוג/פסיכאטר שירשום לי עוד סוג של תרופה...

שלום לך .צר לי מאוד על מצבך הקשה. נראה שאת מאוד סובלת, מיואשת וחסרת תקווה. חשוב שתדעי שהאושר הוא בידיים שלך. נסי לאסוף כוחות כדי לעזור לעצמך. חשוב שתשתפי מישהו קרוב בתחושותיך. אשמח אם תוכלי לשתף יותר. תפני לערה מקצועית .חשוב להמשיך ולנסות, לא להתייאש. אצלינו בקליניקה עובד צוות רב מקצועי ומנוסה שמצליחים לעזור ולהוציא אנשים שסבלו מדיכאון עמיד . שילובים תרופתיים נכונים, ניסיון של אנשים, תרפיה אישית,טיפול התנהגותי קוגניטיבי, TMS וכו' תורמים להצלחה הטיפולית. חשוב להמשיך ולנסות. לא להתייאש! בברכה,

מה שמחזיק את רוב האנשים החולים זו התקווה שיום אחד יהיה טוב ישנם אנשים הסובלים ממחלות קשות שלך אין אותם ב"ה אך התקווה מחזיקה אותם גם תפילות עוזרות תהי בריאה ושמחה