עזרה בבקשה!!

שלום רב לפני שלושה וחצי שבועות עברתי הפלה יזומה מסיבות של אלימות במשפחה אני בהליכי גירושין אבל על אף שאני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון והאחראי עבור העובר שלי ומנעתי ממנו להגיע לעולם של אלימות כאב תסכול ופחד אינני מצליחה להתנתק מתחושת הריקנות הגעגוע האשמה .לפעמים אני מרגישה אשמה אם אני צוחקת או שמחה ובכל נרות שבת שאני מדליקה אני מתחננת למחילה מילדי כל חלומי היה להיות אמא הייתי קשורה להריון הזה מהרגע שהבנתי שיש בתוכי חיים{על אף שהוא לא היה מרצון בעלי כפה עליי} ואינני מסוגלת להתמודד עם הכאב העצום הזה שאני פשוט מדחיקה ומדחיקה עד שזה צף ומתפרץ ואז שוב מדחיקה אני עוברת משבר קשה בחיי ,הגילוי שנישאתי לאדם אלים הגילוי על עברו{ שיש לו עבר פלילי} הגירושין האובדן של ההריון אני פשוט לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך עם כל הכאב והאובדן הזה ... : (

שלום לך, מאוד מצער אותי לשמוע על המשברים שעברת ועל המצבים הקשים איתם את מתמודדות. אני שומעת שלמרות שאת מבינה שעשית צעדים נכונים את נמצאת במצוקה רגשית משמעותית. מה שבדרך כלל עוזר לנו להתמודד עם מש קים בחיים זאת השענות על הכוחות הפנימיים (יכולת לווסת רגשות, להרגעה את עצמך, לעודד ולחזק את עצמך) שלנו ועל המשאבים החיצוניים כגון משפחה תומכת, חברים קרובים, אנשי מקצוע וכו. עד כמה שקשה במצב הנוכחי נסי להסתכל קדימה באפטימיות. מפרספקטיבה של זמן הדברים מתגמדים. תארי לעצמך שבעוד מספר שנים תיהי במצב הרבה יותר טוב אולי תפגשי אדם טוב, יהיה לך ילד, שמחה ומאושר. זה אכן יכול לקרות. חזקי ואמצי! אני כאן בשבילך,  ד''ר אירנה נתנאל Ph.D פסיכותרפיסטית מוסמכת CBT  "מיינד קליניק" מרכז לטיפול מתקדמים שד' דוד המלך 1 תל אביב 03-6962733 

היום בדיוק חלפו להם 3 חודשים מאז ההפסקת הריון אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לחזור לעצמי ולתפקד כמו שצריך הזיכרון של הדמות המדהימה שריאיתי בשקיפות עורפית הזיכרון של חלום שהיה ונמוג לו לא מרפים ממני לבי נקרע בכל יום מחדש במחשבות בגעגועים בתחושת האשמה הלא פוסקת בתהיות מה היה אם.. אני יודעת שעשיתי מה שעשיתי באופן אירוני מתוך אהבה ענקית ודאגה{בהקשר לרשום במכתבי הקודם} אבל אני פשוט לא מסוגלת להרפות אני כל כך כואבת את החסר שלך ילד שלי ואף שהיית שלי לתקופה קצרה אני מודה על התקופה המבורכת הזו ומתייסרת שנאלצתי להפסיק אותה אני מרגישה שהנושא כל כך קשה וכואב וצורב בנשמה שאייני יכולה אף לדבר על זה כי ברגע הראשון שאני מניחה לזיכרון לגעגוע לכאב להתפלח פנימה אני מתרסקת אני כותבת את המכתב בבכי מר ובכאב שלא ניתן לתאר איך מתמודדים איך ממשיכים הלאה??????? היום חברתי ילדה ואני מצטערת אבל לא יכולתי לשמוח בשבילה כמו שאני רוצה לשמוח העובדה שאצלה ההריון המשיך והנה היא קיבלה אוצר קטן במתנה והעובדה שאצלי לא רק מחדדת את הכאב אני מרגישה אמא כל כך רעה כאילו לא הגיע לי המתנה הזו.. כל יום שעובר הגעגוע רק מתגבר ילד שלי קטן אוצר יקר מקווה שמלמעלה תמחל לי ותראה את סיבותיי ואיך שרק מתוך אהבה עצומה ומדאגה כנה לביטחונך עשיתי זאת מקווה שכך הייתי לך לאמא דואגת ולא אנוכית שמספקת את רצונה האישי להיות לך לאמא אלא להוות לך אמא במלוא מובן המילה ולבטיח את שלומך חיים שלי מלאך קטן שלי הרי זה מה שאתה עכשיו אני אוהבת אותך מעומק לבי נשמתי ותמיד תמיד תהיי חרוט בתוכי מקווה שניפגש שוב ביום מן הימים ואוכל להעניק לך את כל אותה האהבה הענקית שיש לי אליך ושנפצר ממני לתת לך לפחות בחלומות אתה בא אלי ושם לרגע קט יכולתי באמת לחבק אותך!!! שלך ואיתך תמיד באהבה אין סופית אמא...