דיכאון מג'ורי והמשפחה

שלום רב. אני בת 25, אני סובלת מסימפטומים של דיכאון קליני מזה עשר שנים, כמעט ברציפות מלאה. לפני חמש שנים הלכתי לראשונה לפסיכיאטר, אז אובחנתי עם דיכאון קליני מג'ורי, לקחתי אינסוף תרופות, ורק השנה, לאחר התקף היפו-מאני מצאנו שכנראה יש לי מניה דיפרסיה, ולמיקטל היא התרופה היחידה שעזרה לייצב אותי עד כה. גם ההשפעה החיובית שלה לרוב נפסקת אחרי מעט זמן. ההורים שלי מכאיבים לי כל כך כי הם סבורים שהדיכאון שלי הוא מבחירה, שיש לי כמה ברירות, ואני בוחרת בדיכאון. הם כבר היו בשתי שיחות עם הפסיכיאטר שלי, וזה לא עזר. כל שיפור מועט במצבי נהרס לחלוטין כאשר הם מראים לי כמה הם מאוכזבים ממני. כועסים נורא שעוד לא סיימתי את התואר, ברוב המוחלט של שלוש השנים האחרונות לא יצאתי מהמיטה. הייתי אובדנית. פגעתי בעצמי. הם יודעים את כל זה, ובכל זאת רואים בזה בחירה ילדותית. אני לא יודעת כבר מה לעשות. ולהתעלם מדעתם אני לא יכולה. אני כל כך תלויה בדעתם עלי.

שחר שלום, צר לי מאוד לשמוע על גישה של הורייך. למשפחה תפקיד מרכזי בסיוע בטיפול במי שסובל מדיכאון. העזרה יכולה להינתן בתחומים רבים, ביניהם: תמיכה בעת המשבר, עידוד לפנות לטיפול, פיקוח על קיום ההוראות הרפואיות, תמיכה בעת הופעת מחשבות התאבדות, מקור למידע אודות מחלת הדיכאון, ליווי בתהליך השיקומי ותמיכה בהמשך טיפול מניעתי. בעזרת המשפחה ניתן אף לבנות תוכניות מסייעות הכוללות הרפיה, פעילות פיזית, בניית סדר יום ועוד, בשלבים הראשוניים של הטיפול. תמיכת המשפחה בשלבים אלו חשובה במיוחד לאור העובדה שתרופות נגד דיכאון מתחילות להשפיע רק כ 3-2 שבועות אחרי תחילת נטילתן. בהתמודדות עם מצב דיכאוני על בני המשפחה להבין שדיכאון הוא אינו מצב שנמצא בשליטת החולה, ושהחולה אינו שוכב במיטה שעות רבות בכדי להתפנק, או מפני שהוא "חלש אופי", אלא עקב "שיתוק הרצון" האופייני לדיכאון קשה.לעיתים קרובות בני משפחה טרודים בשאלה "עד כמה ללחוץ על החולה"?, אולם אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו. קיים איזון עדין בין דרבון לפעולה לבין לחץ מוגזם על הלוקה בדיכאון. הדרכה נאותה תוכל לסייע למשפחה לתמוך בבן המשפחה מבלי להקשות על מצבו. חזקי ואמצי!