ד"ר שמגר- אנא, עזור לי להבין!

כתבתי לך הודעה ארוכה ונמחקה אבל אנסה שוב. תראה אני במצב מוזר , בחוסר אונים משהו וחושבת שמה שיש לי לא נמצא בספקטרום הפסיכיאטרי לכן, אנסה בקצרה להסביר כאן משהו במחשבה שאולי תוכל להבהיר לי מס' דברים ואם זה מתחום הפסיכיאטרי או הרגשי- פסיכולוגי. אני די מבולבלת, מתנהלת כזרה לעצמי וצריכה היום יותר מתמיד משהו חיצוני שיבהיר לי את הדברים. אני מאפשרת לי לכתוב כאן אליך מ-2 סיבות עיקריות: הרופא שלי חסר סבלנות ואורך רוח קצר מאוד (נו, מה אפשר לצפות ממרפאה ציבורית) ואתה מעביר בי תחושות של אדם סימפטי, אמפטי וסובלני למרות הקשר הלא אישי הוירטואלי , אני חשה אותך מאוד אישי. דבר נוסף, שהכתיבה במחשב אינה מלחיצה אותי ומאפשרת לי מרחב יריעה להתבטא בכתב כאשר הקושי שלי הוא כרגע בע"פ. אז לענייננו, עברתי דבר מאוד מוזר, ספק גלישה פסיכוטית, דפרסונליצזיה( האמת שאני כבר לא יודעת מה זה היה, אבל זה גם לא חשוב איך קוראים לזה) מה שחשוב הוא, שהייתי מבוהלת ובחרדה עצומה במשך חמישה חודשים כאשר הרגשתי את העולם עויין כלפי, תוקפני כשכל שיחת טלפון גורמת לי לחשוב שבודקים אותי ורוצים להוריד אותי מהפסים ולשגע אותי...וכל זה בגלל טיפול פסיכולוגי מוזר , תוקפני ומאשים שלא היה שם אמון. והחשפות יתר על המידה בפורום שגרם לי לחשוב שעלו עלי בעבודה ויודעים הכל עלי כל העולם, את כל הדברים הרעים, הפגיעים, השליליים עלי, החלתי לתקוף עצמי באינטרנט וכאילו דילגתי בין אמונה לאמונה- בין האמונה שאני בסדר וגדולה לבין האמונה שאני משוגעת ומשתגעת. בכל מקרה, כיום אני בכל טלפון - נחרדת מחדש...כאילו עדיין לא יצאתי מתחושת או מהזכרון שכל טלפון מזכיר לי עד כמה אני לא שווה ופסיכית. אני נמנעת מלענות לטלפונים!!! מאוד מצומצמת אני ותחושה שאני זה לא אני...האירוע או הטראומה שעברתי/ פסיכוזה השפיע עלי עמוקות ושינו את אישיותי וזהותי... זה היה מאין סיפור שנרקם כאשר אני לבדי בעולם הגדול וחשה מאויימת ובסכנה על נפשי ושפיותי. אני חסרת שמחה ובטחון... מרגישה עדיין בתוך אותן תחושות קשות כאילו האשיות תקפה את עצמה והאמינה לסיפור. אני חשה כאילו אני סובלת ממאין דחק- פוסט טראומטי. כל החלומות שלי סבות תסביב תכנים אשיותים אלו כאשר החלומות לא נעימים. אני שמננתי רבות (25 ק"ג) כאילו מתחבא ולא יודעת ממי, מפחדת ומפוחדת עדיין. הפסכיולוגית אומרת שמאחר ועברתי דבר כה משמעותי לעולם לא אחזור לעצמי. האם זה כך? בסך הכל היה זה משהו טראומטי סביב שחזור קשר עם המטפלת דאז..שתפח ויצא מכל פרופורצייה בראשי וקיבל נפח וקטסטורופליות מעבר לרגיל. כלפי חוץ אני ניראית שלווה ורגועה אך, בפנים אני עדיין כאילו בסערה, בבלאגן, בכאב שלא מבינה אותו ומהיכן מגיע..כי הכל נקשר להכל והכל כ"כ מסבוך שגם קשה לי להעביר למטפלת. הרי איך היא תבין אם אני לא מבינה ובבלאגן?! אני משתוקקת שתוכל לעזור לי בייחוד שאני יודעת כי יכולתי להירפא מזה אם היו מטפלים בי נכון בזמן..ולא נותנים לי להיות כ"כ נסערת!!!!! כ"כ הרבה זמן!!!!! לבד!!!! עם מחשבות שגדלו וגדלו למימדים בלתי ריאלים.. מה יש לי - ד"ר שמגר? הרופא לא מבין...בכל פעם אומר משהו שאותו אני מכוונת אליו. גם מרוב קריאה שלי בפסיכיאטריה, גדל הבלבול וחוסר ההתמצאות שלי. הלכתי לאיבוד, לא יודעת מי אני- דבר בפני עצמו...נשמע לי די פסיכוטי- האומנם??????? אני חושבת שירדתי מהפסים ומאחר וזה כבר נמשך די הרבה זמן הסכוי לשוב לחיים טובים קטנים. אני גם כאילו לא רוצה לנסות אפילו מכיוון שאין לי תעודת ערבות שאחזור לעצמי- ועכשיו אצלי, התחזק הרגש - של "הכל או לא כלום". לא אוכל לספוג עוד אכזבה מעבר לאינספור אכזבות שליוו תקופה זו. אני כיום יורדת מהכדור האחרון של סימבלטא...כי הגעתי למסקנה שאני סתם בולעת כדורים, אין בהם שום מזור או הקלה. אם אחטוף כמה מכות חשמל אולי משהו יתאזן בחזרה, יטעין אותי מחדש ותהיה שוב הלימה בין הרגש לקוגניצייה..מה אתה אומר? מרוב שאני כבר לא יודעת מה לעשות אם עצמי ומי אני- אני מנסה כיום להתקבל לתחום לימודים אחר לגמרי ממה שעסקתי בו היום מבלי להבין ולברר לעצמי אם זה מה שאני רוצה וצריכה...כי אני יודעת שיש לי יותר מדי זמן פנוי ואם אצליח להעסיק עצמי בריכוז ובהתמדה אולי דברים יתיישבו לבסוף כמו פאזל או לפחות תהיה רווחה פנימית, שמחה...אני לא יודעת כבר מה!!! אשמח אם תוכל להסביר לי כמה דברים האם זה מצב של דחק-פוסט טרואמה לאור ההתמוטטות שעברתי? הזכרת ליקוי תפקוד בשל דיכאון- חשוב לי מאוד להבין!!!!! ד"ר שמגר- האם מדובר בליקוי קבוע, לכל החיים כמו נזק בלתי הפיך שמותיר פסיכוזה? יש בי פגיעה עמוקה כנראה נרקסיסית מהמשבר-האם זה אומר שיש לי הפרעת אישיות נרקסיסטית? כך לפחות הותקפתי בידי המטפלת דאז כשתקפה אותי באומרה שיש לי "מיני שגעון גדלות" ואבחנה זו ממשיכה לתקוף אותי שוב ושוב

הלה שלום, לא לפי הסדר שלך- אבל אנסה לעשות סדר. ראשית לגבי הליקוי והדיכאון- גם כאן הכוונה לליקוי כמו בחולי סכיזופרניה. אבל כפי שציינתי הדעות חלוקות האם אכן יכול להופיע ליקוי או שכל מקרה של ליקוי מחייב אבחנה של סכיזופרניה. אבל כל אילו משחקי מילים והגדרות. מהות הבעיה, כפי שאני מצליח לראות אותה מהמרחק האינטרנטי, היא שאת צללת לתוך מערבולת של חרדה ופחדים, עימה התמודדת כמיטב יכולתך ועם נסיון להמשיג (לתת שם) לכל תופעה שקורית לך- בנסיון לעשות בכל הבלאגאן סדר. אבל זה לא עזר, ואולי אף החמיר את הצלילה לתוך המערבולת הזו. ככל שאת מנסה לעשות יותר סדר- את צוללת עמוק יותר. ההבנה לא מביאה לך גאולה אלא פותחת עוד ועוד שאלות. לטעמי האינטלקט שלך עומד לך לרועץ, ועושה לך שירות רע. אני הייתי ממליץ לך להפסיק לנסות להבין- ולהתחיל לעשות. דרך ההבנה לא הביאה לך עד היום שום הקלה, וכנראה גם לא תביא לך. תחליטי שהיה מה שהיה, עכשיו את רוצה להתחיל פרק חדש בחיים, עם כל זה שהדברים השתנו, שאת יותר מפוחדת, שיש המון דברים שלא ברורים. ההתעסקות בבירור המצב הנוכחי ובבדיקת העבר משאירים אותך במקום ולא נותנים לך להתקדם. הרצון להבין לא יסופק לעולם. את עברת משבר קשה. "משבר" במשמעותו בתנ"ך הוא 'כסא היולדת'. המקום ממנו נולדים דברים חדשים. אז מה לעשות? כפי שאמרתי- להתנדב. לעסוק פחות בעצמך ויותר בקשיים של אחרים. לצאת מהבית. לראות שיש עוד אנשים בעולם, וכאלו שאת יכולה לעזור להם. את צריכה ללדת את עצמך מההתחלה- וזה בהחלט בתחום יכולותיך. צריך לזכור שאחרי לידה מחדש שום דבר אינו כפי שהיה בעבר, וזה בסדר גמור. וכמו תינוק, שנהנה מצעד ראשון, ממילה ראשונה, כך את. הפסיקי להסתכל לאחור. תראי את ההווה. היום את לא עושה כמעט כלום עם חייך. זו נקודת האפס. מכאן אפשר רק לגדול. וחייים רק פעם אחת. שתהיה לך שנה הרבה יותר טובה.

מבלי להיות נודניקית...לגבי הליקויים...אני מקווה ומשערת כי דיברת באופן מאוד כללי ולא אינדיבידואלי למצבי (הרי בכל זאת לא עברתי אצלך אבחון). אני לא חשבת שיש לי ליקויים....אולי משהו בהגדרות של הליקויים אינו מובן לי. אני לא יודעת למה אתה מתכוון שאתה אומר ליקוי....? לי ליקוי נשמע כמו נכות או מגבלה קוגניטיבית שנוצרה ותוותר ותשאר לא משנה מה יעשו. אני מוכרחה להגיד לך שבמרחק האינטרנטי הזה- זה מאוד מפחיד!! אם הייתי בתקופה הסוערת שלי - ייתכן כי מידע זה היה מבהיל אותי יותר ומכיס אותי למערבולת...אבל, כל זה כבר היה וחלף. עכשיו אני אולי עדיין מנסה להבין- אתכם הרופאים....שמדברים על ליקויים, נזקים ונכויות דרך המחשב מבלי לראות את הפציינט....שהקורא עצמו יכול ישר להשליך על עצמו ולחשוש שזה מה שקרה לו. ובכל זאת, כנרראה וזו תשאר תעלומה...כי בטח כבר נמאס לך לדבר על נושא זה על אף שמעולם לא ירדת לפרטי פרטים אודותיו. מהו ליקוי? האם הוא בלתי הפיך? איך ייתכן ליקוי מדיכאון? ואם בכלל? האם נפש שדוכאה במשך זמן רב, התעללו בה, התעללה בעצמה, נפגעה...האם כל אלו ליקויים? האם אלו משאירים ליקויים? הייתיי רוצה להאמין ולחשוב שהדרך שלי עכשיו סלולה ומפה תהיה רק עליה , שיפור, התקדמות, צמיחה ושמחה רבה....אבל, כאשר אתה מדבר על ליקויים..נותר אצלי הרושם...שלא משנה מה אעשה, תמיד תשאר מגבלה או חוסר יכולת מסויימת שתעמוד בדרכי ותפריע לי למשך שארית חיי- אז, אני שואלת מה הטעם???? מה הטעם בכלל לנסות? וברמיזה קטנה- שואלת גם אותך.