המשך הדיון מלמטה בנוגע לסיבות ביולוגיות

שלום ד"ר שמגר בויל לא התיימרה להוכיח שאין מרכיב ביולוגי לסכיזופרניה, אלא רק להפריך מיתוס, שברור לחלוטין שסכיזופרניה היא מחלת מוח. התיזה שלה לא הייתה שסכיזופרניה היא מחלה שנגרמת מהסביבה, אלא אך ורק שהאמונה שסכיזופרניה היא מחלת מוח לא מוכחת בצורה מדעית מעבר. יש חוקרים שטורחים לציין בפתיחה גם מה שהם לא מתכוונים לטעון, אם היא הייתה נוהגת כך אז הייתה נחסכת אי הבהירות הזו. אגב, גם הוכחה חד משמעית שסכיזופרניה היא מחלה גנטית, לא מוכיחה שמדובר בהפרעה במוח. אם כי זה יהפוך את זה לטענה הרבה יותר סבירה. האמת היא שאני קצת עצלן, אז אני כבר אסמוך עליך, שהבאת כאן את הטיעון המרכזי של המאמר. וכמו שאמרת עדיין יש חמישים אחוז שלא לקו בסכיזופרניה, מעבר לזה, שכמה כבר תאומים זהים שאחד מהם חולה בסכיזופרניה הם כבר מצאו? כבר כבר השתתפו במחקר? אגב, עוד הערה עלי אישית, האבחנה שלי על ידי הרופאה בבית חולים, שעליה אני יותר סומך, היא הפרעה בי פולרית. אני חושב על מחקר חשוב יותר שלא נעשה, וכנראה גם לא יעשה כי אף אחד לא יסכים להשתתף בו. מה יקרה אם יקחו קבוצה של אנשים שברור לחלוטין שאינם חולי נפש, יעבירו אותם את העינויים הקשים במחלקות הסגורות, וילעיטו אותם במינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות, איך הם יתנהגו? זה נורא מעניין...אולי חלקם יפתחו פרנויה? אולי קבוצה מסויימת מתוכם יפתחו תסמינים שליליים של סכיזופרניה, כמו הסתגרות חברתית, והשתטחה של רגשות? הנה, תקח את הפסיכיאטר המפגר שלי, בפגישה האחרונה שלנו נשארתי בחדר לבד, כשהוא הלך לדבר עם אחת הרופאות על איזה נושא כלשהוא, אז הסתכלתי כמובן בתיק שלי, שהיה פתוח על הסיכום שלו מהפגישה האחרונה. היה כתוב שם שחור על גבי לבן, שאני כביכול טענתי, שאני ישן הרבה, שזו אכן אמת, אבל גם שאני לא מרגיש כלום! וזה שטויות מוחלטות. ראשית, מעולם לא אמרתי את זה. שנית, אני מרגיש הרבה מאוד, והרגשות שלי ממש לא שונים מאלה של כל אדם אחר. אבל לפסיכיאטר שלי יש בראש הפרעה סכיזו-אפקטיבית, והוא מסמן את המטרה הרבה אחרי שהוא זרק את החץ. אז מבחינתו אני לא מרגיש כלום, וזה אפילו לא אבחנה מבחוץ שלו, אני כביכול התלוננתי על זה! והפסיכיאטר שלי עוד נחשב אצלי טוב, ואני מחזיק ממנו יחסית. השד יודע כמה הייתי מורט את שערות ראשי אם הייתי צריך להיתקל בפסיכיאטר ממוצע, שרבים מהם כבר היכרתי. אז עם צורת התנהלות כזו, קצת קשה לי לסמוך על פסיכיאטרים ועל המדעיות האובייקטיבית שלכם...

מיכאל שלום, ה"מחלה" של הפסיכיאטר שלך היא "מחלה" של הרבה רופאים (ואולי בכלל של אנשים) שמרגע שהם התקבעו על כיוון חשיבתי מסויים, קשה להוציא אותם משם. אני מכיר את זה היטב, גם מעמיתים, גם מפסיכולוגים, ולדאבוני גם אצלי. נדמה לי שזה משהו בטבע האנושי. אחת הבעיות בתחום הפסיכיאטריה, היא שזה תחום שיש בו כמעט אפס אובייקטיביות, ולכן כשמישהו מתקבע כך, יהיה קשה יותר להניאו מדעתו. אבל כמו שאמרתי, ראיתי גם הרבה כירורגים, רופאי נשים ועוד ועוד שמתקבעים באופן דומה ולא מוכנים שמישהו יראה להם דרך אחרת. אגב תודה שוב על הקישור לאתר של אנטי-פסיכיאטריה. זהו תחום שמרתק אותי באופן אישי, כיוון שהוא מאתגר מאד את החשיבה.

שלום ד"ר שמגר אני לא תומך באנטי פסיכיאטריה, אם כי אני אכן מתנגד עקרונית לכפייה פסיכיאטרית מכל סוג. שים לב לזה שאני מתנגד עקרונית. בתחום המעשי, למרבה הצער, יתכן שמצב של כפייה פסיכיאטרית עדיף על המצב בארה"ב שבו נסגרו בתי החולים הפסיכיאטרים, וחולי נפש נזרקים לכלא. מה שעדיין לא מוריד כהוא זה מההתנגדות העקרונית. המצב האידאלי לטעמי יהיה כזה שבו הפסיכיאטרים יקבלו תפקיד הרבה יותר שולי בטיפול בתופעות האלה, אבל בשביל זה צריכה לקום אלטרנטיבה חזקה. זה עדיין לא קורה. הבעיה היא שהכפייה הפסיכיאטרית והפסיכיאטריה בכלל היא לא איזו תופעה מבודדת, איזה יוצא מהן הכלל, אלא חלק ממגמות ותופעות חברתיות הרבה יותר רחבות ועמוקות. טוב, נזכרתי שיש תוכנית שאני אוהב בטלוויזיה. אז נסיים בזאת. מ.