הפסיכיאטריה כחשיבה שלילית

דר' שמגר, הייתי רוצה את התייחסותך לדברים הבאים. כפסיכולוגית, אבל בעיקר כסובלת מבעיות פסיכיאטריות, מטופלת הרבה שנים בפסיכותרפיה וחלק מהשנים גם בתרופות, חשתי ואני חשה שיש משהו בעמדה הפסיכיאטרית שכשלעצמו פוגע במטופלים ויוצר אצלם אנרגייה שלילית. מדובר באותו ספר איבחון ואותה שיטת התבוננות על מצבי משבר אנושיים כנובעים ממחלה, חוסר איזון ביוכימי כרוני, המחייבים טיפול תרופתי רציף ולא ניתן לטפל בהם בצורות אחרות. כאשר חולה פסיכיאטרי מסרב לקחת טיפול תרופתי, בדרך כלל הגישה של הפסיכיאטר המטפל בו היא שלילית בעניין,והוא רואה בכך בעייה בשיפוט המציאות. התרופות לא תמיד מיטיבות עם האדם. יש מצבים בהם התרופות יוצרות תופעות לוואי המזכירות יותר מדי את הסימנים השליליים עליהם מדבר הDSM- למשל בסכיזופרניה- מדברים על חוסר רצייה חברתית, ריקנות, אפתיה רגשית וירידה בקוגניציה- וגם תרופות שלוקחים לטווח ארוך עשויות להשפיע כך על המצב הפיסי ובעיקר הרוחני של האדם. במהלך משברי, חלק גדול מהסבל שלי נבע מהסטיגמות שהיו לי על עצמי כסובלת ממחלת נפש כרונית. האמנתי בזה, כי זו היתה הנרטיבה שסיפרו לי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. האם יתכן שאם היו מספרים לי נארטיבה אחרת, הייתי פחות סובלת? בהחלט כן. כי בעקבות המשבר האחרון התחלתי לספר לעצמי סיפורים מעט אחרים. ראיתי את הקשר בין מה שמכונה מצב פסיכוטי, למצבי תקשור. אמנם, יש חוסר איזון במצב פסיכוטי, בכך שהאנרגיות שזורמות בתודעה אינן נשלטות, מעוררות חרדה והצפה רגשית. אבל יחד עם זאת, האם ניתן ללמד אנשים להתקרקע ולאזן את האנרגיות הללו, לא להבהל מהן ולהשתמש בהן כפי שמשתמשים הרבה מתקשרים ואנשים רוחניים? לפסיכיאטריה אין תשובות פרט לתרופות כימיות וחשיבה על המצב כחולי. האם לאלטרנטיבה יש תשובות? כאן יש פער, פילוג בין אנשי רוח ומתקשרים, לבין כאלה שמכונים חולי נפש. אבל יש כלכך הרבה תופעות דומות. גם מתקשרים מדווחים על ראיית מראות שאחרים אינם רואים. גם הם שומעים קולות. גם הם חווים אנרגיות חזקות בגוף. האם כולם פסיכוטיים? מה מבחין בין פסיכוזה לבין תקשור? אולי נקודת ההתבוננות? אולי איזה סוג של מלכודת בה האדם מצוי בזמן הפסיכוזה, מלכודת מול חברה שנבהלת ממנו, שמתרחקת, שמתייחסת אליו כחריג, כמשוגע? ואז מתחיל מירוץ. מירוץ האבחנה העצמית. קוראים את כל ספרי האיבחון. מחפשים מה לא בסדר. ותאמין לי שאם מחפשים- מוצאים. סינדרום הסטודנט לפסיכולוגיה כך קוראים לזה. והיות והתיאוריות מדגישות את החולה ולא את הבריא, הן הופכות את האדם להרבה יותר חולה ממה שהוא. חשיבה שלילית משפיעה על הכימיה של המוח. זה ידוע. היו מחקרים. ולכן בעצם הפסיכיאטריה הופכת לחשיבה שלילית של האדם על עצמו, בחסות הרופא המטפל בו. במקום לחפש באדם את הבריא, מחפשים את החולה. במקום לעסוק בעידוד ובנורמליזציה של מצבו, הופכים אותו לשונה, לחריג, לחולה. במקום למצוא את המשותף בין בני האדם, מוצאים את המפריד. וזה כשלכעצמו יכול לגרום לתחושות ניתוק, תיוג וזרות עצמית. האם אתה כרופא פסיכיאטר מודע לתופעות הללו? האם אתה מאמין רק לספרי הפסיכיאטריה? האם אתה מאמין גם לתופעות רוחניות במצבים נפשיים? האם אתה מאמין באלוהים? האם אתה מאמין שלפסיכיאטריה יש נשמה, או שהכל זה רק גוף וכימיה? תודה על ההתייחסות תמי.

תמי שלום, הרבה שאלות- והמקום והזמן לא מאפשרים לי להשיב על כולן. אנסה בכל זאת לתת משהו מהבנתי וראיית עולמי. אני חושב שבהרבה מובנים פסיכיאטריה היא חלק מהרפואה. אבל בכל זאת שונה. השוני העיקרי הוא שהגדרת מחלה (או הפרעה) בפסיכיאטריה נשען בעיקר על הגדרה חברתית- כלומר מי שהחברה מגדירה כחולה יהיה חולה בפסיכיאטריה. הדוגמה הקלאסית המוכרת היא ההומוסקסואליות שבעבר נחשבה למחלה, ובעקבות שינויית תרבותיים וחברתיים הוצאה מרשימת המחלות. מבחינה זו פסיכוזה היא מחלה, כי הסובבים את האדם בד"כ חושבים ש"משהו איתו לא בסדר", הוא "ירד מהפסים" וכו'. יכול להיות שחלק מאותם מתקשרים, עליהם את מדברת, יאובחנו כפסיכוטיים אם יגיעו לבדיקה פסיכיאטרית. למרבה שמחתי, רוב המטופלים מגיעים אלינו עצמאית ולא בכוח, והם מגיעים בגלל מצוקה, ולא כי איזה פסיכיאטר תפס אותם ברחוב והחליט שהם צריכים טיפול. קיימת אופציה לאותם אנשים ללכת לפסיכולוגים, להילרים או סתם להתייעץ עם חברים, ובכל זאת הם פונים אלינו. אני, כפסיכיאטר, יכול להציע את מה שאני יודע לתת ומה שהוכשרתי אליו. במקרים בהם הפתרון לא נמצא אצלי- אני מפנה לאיש מקצוע שהשתכנעתי שהוא יכול לתת פתרון. אני לא מכיר מספיק את תחום ההילינג, כמו שאני לא מכיר מספיק את תחום הדת, אבל אם מטופל מספר לי שהוא פונה לגורם מטפל כזה וזה עוזר לו- אני רק יכול לברך על כך. בעיני כל מה שעוזר למישהו ולא גורם נזק- זה טוב. ההבנה שלי מוגבלת למה שאני יודע/ למדתי. בהחלט יתכן שמישהו ימצא מזור אצל מטפל מאד לא קונבנציונלי, וזה יעזור לו להשיב לעצמו את שמחת החיים, ישפר לו את התפקוד וכו'- וזה בסדר גמור בעיני. מכל הטיפולים שהוזכרו- התרופות הן משהו שהוכח די טוב לבעיות ספציפיות. הן לא הטיפול לכל מצוקה. לפני כשלוש שנים טיפלתי במחלקה בבחור צעיר שאושפז בשל משבר שלא אפרט את טיבו. כבר משלב די מוקדם הצהרתי בפני הצוות שלמרות שאינני מבין את בעייתו עד תומה, הטיפול שהוא זקוק לו אינו פסיכיאטרי. הבחור היה מאושפז במעט שלושה חודשים כאשר רוב הזמן בידיעתי ובאישורי הוא לא נטל שום תרופה. המציאות, כאמור, מורכבת מאד. למרות זאת, ישנם הרבה מקרים שהם שחור ולבן, מקרים בהם ברור לי שללא טיפול תרופתי העסק לא יגמר טוב. זהו- כל מקרה לגופו. הפורום כאן הוא של פסיכיאטריה, ולכן הדגש כאן הוא על טיפולים פסיכיאטרים. אני מניח שישנם פורומים אחרים בהם מתקיים דיון וחשיבה על טיפולים אחרים למצוקות נפשיות. אם את מכירה כאלו פורומים- אשמח אם תפרסמי אותם כאן.

תודה דוקטור "קפצתי" מהר מדי כשהתעקבה התשובה שלך... כבר חשבתי שאתה מצנזר אותי. סליחה שחשדתי בכשרים. וכן, אתה צודק- פסיכיאטריה ברוב המקרים באה לעזור ולא לכפות את עצמה. והנורמליות היא חברתית יותר מאשר מוחלטת. ויש כאן פצע- כשאתה מתוייג כלא נורמלי, ובמקומות אחרים ובזוית אחרת של התבוננות אתה מוצא את עצמך לא כל כך חריג. כשהייתי בת 26 ניסיתי להתאבד, בלעתי כדורים. לקחו אותי לחדר מיון לשטיפת קיבה ולטיפול נמרץ. כשאיבדתי את ההכרה, צעקתי- ולא זכרתי את זה אחר כך "אתם לא מתייחסים יפה לחריגים"... אני לא יודעת מאיפה תחושת החריגות הזאת שעלתה והבשילה בתוכי עם השנים. אני חושבת שהרבה מהסבל שלנו החולים נובע מתחושת החריגות- כאילו משהו פגום בנו, לא נורמלי, דפוק בשכל. האבחנות הרבות לא תמיד עוזרות. הרבה מהעבודה שלי מול אנשים במצבי נפש קשים היא על הדימוי העצמי ועל היכולת לנרמל חוויות נפשיות ולהפוך אותן לפחות לא נורמליות ופחות חריגות. לדעתי הפסיכיאטריה צריכה להתקדם קצת יותר בתחום הזה של נירמול. אני כתבתי את מה שכתבתי בעקבות מה שטלי כתבה לך קודם- אני מכירה את טלי ויודעת שחלק גדול מהסבל שלה נבע מהאבחנות שעשתה לעצמה. יותר מדי אבחנות- זו בעייה בפני עצמה. וצריך לשים לב איך להפוך את השפה הטיפולית ליותר אנושית, יותר חוויתית, ופחות מתייגת. שלחתי לך שיר על הנורמלי והמשוגע- המשוגע הוא המקום שהנורמלי מתקשה לחבק אותו. הלוואי וכולנו נשכיל לחבק את המשוגע הפנימי שבנו. גם בנורמלי יש משוגע פנימי. הלוואי ופחות נפחד מהשיגעון בנו ובזולתינו נראה בחוויה משהו יותר פתוח ויותר יצירתי וחיובי, נוכל לדבר על זה יותר בחופשיות, ולצמוח מזה. שבת שלום וסליחה אם דברי נחווים לעיתים כהתלהמות תמי.