האם הפרעת אישיות היא בעיה נפשית?

פסיכולוג טען בפני שלפחות 50% או אפילו 70% מהאוכלוסייה הכללית יש הפרעת אישיות כלשהי ולכן השאלה האם זה נחשב להפרעה נפשית למטרה כלשהי, כמו נכות מביטוח לאומי, או שזה סתם קישקוש שלא מתייחסים אליו ברצינות. ואם זה לא הפרעה נפשית, אז מדוע פסיכיאטרים (לא פסיכולוגים) משתמשים באבחנות מסוג כזה שגורמות לפגיעה קשה בדימוי העצמי של המאובחן וגם בד"כ לא מציעים למאובחן שום טיפול אפקטיבי או אפילו קצבת נכות? רוצה לציין שדעתם של הפסיכולוגים שאין מדובר בהפרעה נפשית כי היא חלה כמעט על כל אדם באשר הוא ורק הפסיכיאטרים ממשיכים להשתמש באבחנות הנ"ל בלי שום אפשרות לעזור.

מאיר שלום, למיטב ידיעתי הפסיכולוגים עובדים באיבחון הפרעות לפי אותם קריטריונים של הפסיכיאטרים. יש שתי מערכות איבחון מקובלות בעולם, זו האמריקאית (DSM) וזו של אירגון הבריאות העולמי (ICD). האיבחון בשתי המערכות די דומה, ולפי מחקרים שונים שיעור הפרעות האישיות הוא כ- 15% מהאוכלוסיה הכללית. מעבר לזה לאנשים רבים יש קווי אישיות בולטים שגורמים לעיתים קשיים שונים, אבל זה לא מספיק חמור בכדי להקרא הפרעת אישיות. הטיפול להפרעות אישיות הוא רק פסיכולוגי, ע"י פסיכותרפיה ממושכת, בד"כ בין 2-6 שנים. וגם אז זה לע "נרפא" לחלוטין אלא רק משתפר. לגבי קצבת נכות- אינני מכיר את הקריטריונים של המוסד לביטוח לאומי, לכן לא אוכל להתייחס לכך. האם זו הפרעה נפשית- שאלה טובה. השאלה היא את מי מכלילים בקבוצה של בעלי ההפרעה. בענין זה כנראה יש שוני בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים. אם מכניסים לתוך זה את כל אלו עם קווי אישיות בולטים (ולא רק הפרעת אישיות) אז אולי נגיע ל- 50-70% מהאוכלוסיה, אבל ברור שבקבוצה זו הרוב אכן אינם בעלי הפרעה.... הכל שאלה של 'מי נכנס לקבוצה'.

ביטוח לאומי ייתן לעיתים רחוקות הכרה בנכות של הפרעת אישיות גבולית, אם היא לא מלווה בהתפרצויות פסיכוטיות. אני כן מכירה מקרה אחד כזה, מדובר שאם חד הורית לשלושה ילדים קטנים, שחזרה לארץ אחרי הרבה שנים מטופלת בילדים וללא כל הכשרה מקצועית. היתה לה הסטוריה משפחתי קשה ולכן אשרו לה קצבת נכות. זהו מקרה נדיר, ומדובר גם באשה מאד יוצאת דופן. בדרך כלל ביטוח לאומי נותן קצבות לאנשים שהיו פעם אחת מאושפזים לפחות, או שחוסר יכולת ההתמודדות שלהם מאד-מאד קיצוני, עד שהוא ממש נראה לעין, כגון שהבנאדם מקבץ נדבות ברחוב... מכיוון שהפרעת אישיות גבולית היא עניין מאד חברתי וקשור לנורמות של התנהגות, אישית אני חושבת ש"אימון אישי" יכול מאד לעזור זוהי שיטה שאינה נחשבת טיפולית אגב, אלא דרך להעצמה אישית ובנית כלי התמודדות עם בעיות אישיות, חברתיות ומקצועיות

הפרעת אישיות היא דבר סובייקטיבי שתלוי בתרבות ובתפיסות חברתיות מה שנחשב כחריג בחברה שלנו עשוי להיתפס כנורמה בחברה עם תפיסת עולם שונה הוכח שבהודו, למשל, יש הרבה פחות חולי נפש מאובחנים, כי הרבה מהתופעות שנתפסות כאן כפסיכורזות הן לגיטימיות שם חברתית המדד היחידי הרלוונטי, לדעתי זה אם ה"מופרע" סובל בעצמו ולעיתים נדירות, אולי באחוז עד שניים מהמקרים, אם הוא מהווה ממש סכנה לציבור ואתה צודק לגמרי שאבחנות מסוג זה לא רק שמתאימות לרוב האוכלוסיה, אלא גם גורמות לרוב המאובחנים לנזק נפשי גדול!!

כל נושא האבחנות בפסיכיאטריה מתבסס על נורמות חברתיות. הנורמות החברתיות הן שגורמות לאדם לחוש שונה, "לא נורמלי" ולא הפסיכיאטריה גורמת לכך. למשל: אדם בן 30 שלא עבד מעולם וחי על חשבון הוריו נחשב בחברה שלנו חריג. אנשים מסתכלים עליו, שואלים שאלו ואומרים "משהו לא בסדר איתו". קרוב לודאי שאם הוא יגיע לאיבחון הוא גם יקבל אבחנה פסיכיאטרית כלשהי. יתכן אדם כזה בחברה אחרת לא יחשב חריג, ולכן גם ב"פסיכיאטריה" של אותה חברה הוא לא יקבל אבחנה. כלומר- הפסיכיאטריה היא ראי החברה. יותר מכך- בהרבה אבחנות פסיכיאטריות יש קריטריון שאומר שהאבחנה תקפה רק בתנאי שההתנהגות ה"מוזרה" היא לא חלק מנורמה תרבותית כלשהי. לא הפסיכיאטריה גורמת לנזק לאנשים ע"י האבחנות. אם רוצים להאשים מישהו זה את החברה שלא מקבלת שונים ומחליטה להחשיב את השונה כ"בעייתי". הפסיכיאטריה רק נותנת שם לתופעה, ומאידך- בניגוד לחברה המקיאה את החריג מתוכה, הרי הפסיכיאטריה מציעה לו עזרה, תמיכה וטיפול. הפסיכיאטריה עוזרת לפרט בהתמודדותו מול החברה. לא הפסיכיאטריה היא שמסמנת את החריג. אבל תמיד נוח להאשים מישהו אחר (פסיכיאטריה) ולא את עצמנו (החברה).