הפרעה דיסוציאטיבית

בשל טרואמה ושיחזור מהעבר, חוויתי נתק דיסוציאטיבי חמור. עם הזמן הוא פחת, אך עדיין יש סימנים שלו (גם אם הם יחסית קלים), ותחושה שאני לא נוכחת בתוכי במאת החוזים, אלא באופו חלקי. יש מרחק בזמן מהטרואמה ועדיין... האם הפרעה זו שלמעשה '"הסתגלתי" אליה, תחווה עכשיו ותישאר לכל החיים? כי הבנתי ע"פ מלומדים (שאולי טועים), שהפרעה זו אמורה לעבור אחרי ימים או חודשים ספורים לאחר הדבר הטראומטי. אני דואגת! אני לא הייתי רוצה לחיות בתחושות אלו, ולו בגלל שהם מקשות ומונעות מלהרגיש ולחוות הרבה מצבים חדשים. האם זה נכון, שזה עלול להשאר כרונית? ומה הדרך הטיפול הטובה ביותר לשם כך...נאמר לי שעבודה רבה על הגוף יכולה להשפיע. אבל אני חוששת, כיוון שנפשי וגופי ממש התרגלו לזה. תודה

דורית שלום, לא תמיד הגוף מצליח לרפא את עצמו לבד. את יודעת, לפעמים חייבים קצת פיזיותרפיה אחרי שבר ברגל. גם אחרי משבר נפשי לפעמים חוזרים ללכת לבד בלי בעיה, ולפעמים צריך "פיזיותרפיה". אצלנו קוראים לזה פסיכותרפיה. אני מניח שבלי טיפול זה אכן עשוי להשאר ככה לכל החיים, אבל יש טיפולים יעילים, ובעזרתם תוכלי לחזור לעצמך. אם זה קשור לטראומה אפשר לנסות טיפלי PE או EMDR שנחשבים יעילים. גם טיפולים אחרים יכולים לעזור לפעמים. הרבה הצלחה.