זקוק לעצה או אוזן קשבת

שלום בתקופה האחרונה אני חש שיש אצלי ירידה חדה מאוד בחשק הכללי ובמיוחד החברתי. כלומר, אני חש שכל מה שאני בעצם רוצה זה להתרחק מאנשים. יותר נכון, ממעט האנשים שאני כבר קרוב אליהם כי מהאחרים אני מתחמק בכל מקרה. באופן כללי אני טיפוס די בודד\מתבודד. אין לי הרבה חברים או ידידים שאני בקשר לא וירטואלי איתם. לא חושב שאני צריך אפילו עשר אצבעות בשביל לספור, אפילו לא חמש. ובזמן האחרון זה נראה שזה הולך ונהיה רע יותר ויותר. ויש אצלי התנתקות מ"העולם החיצון". אני מוצא את עצמי יושב בתוך הדירה שלי מהרגע שאני מסיים לעבוד ועד שאני הולך לישון, על המחשב או מול הטלוויזיה. לעיתים אני הולך לבית של ההורים שלי. אבל זו עדיין תחושה קשה של בדידות, כי היכן שהוא זה נראה לי מצב מאוד לא תקין וקשה לי להשלים עם המצב הקיים. מה גם שיש לי מנוי לחדר כושר, ובחודשים האחרונים גם החשק ללכת לשם פחת מאוד עד כדי כך שאני הולך אולי פעם או פעמיים בשבוע גג. כאשר בתקופות אחרות הייתי הולך להתאמן פעם ביומיים. זה היה טוב כי בין היתר זה היה מוציא אותי מאווירת הנכאים של הבית. אבל עוד מעט יסתיים המנוי ובמצב הנוכחי.. חבל לחדש אותו. בשנה האחרונה טסתי פעמים לחו"ל, חודש כל פעם. בכל פעם שחזרתי היה לי משברון קטן מפני שבחו"ל היו לי "חיים חברתיים" שאין לי כאן, וכאשר חזרתי לארץ זה היה כאילו לא קרה כלום בכל התקופה שהייתי בחו"ל ואני מסתגף מחדש בבית שלי. בעבר הייתי מטופל אצל פסיכיאטר וגם נטלתי תרופות נגד דיכאון (אדרונקס, ציפרלקס), אבל לא הייתי אצלו כבר יותר משנה ואני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי לשלם סכומים גבוהים מאוד לשיחות שכבר אין לי שום הרגשה שהן תורמות לי משהו. מילא הייתי מרגיש שזה תורם, אבל זה תמיד נהיה שיחה חד צדדית כי אני פשוט מתקשה לנהל שיחה. מה גם שכבר נהייתי נגד כדורים, גם מפני שאני לא בטוח לגבי ההשפעה שלהם וגם מפני שאני לא חושב שגם אם הם משפיעים, הם פיתרון. אם יש פיתרון, הוא חייב להיות אחרת מנטילת כדורים. כבר היו תקופות שנטלתי אדרונקס לתקופות של חודשים ואפילו שנתיים. בעבר שלי יש רקע של חיך ושפה שסועים ברמה בינונית פלוס ושיקום ארוך עם ניתוחים רבים ברמב"ם ובמאיר ושנמשך גם עד היום (ניתוח נוסף בעוד מספר חודשים, אחרי הפסקה של עשר שנים). כמובן שאני מאמין כי למום הזה שמעוות את הפנים שלי יש כנראה השפעה רחבה ועמוקה מאוד על מי שאני היום. סבלתי בתקופות השונות של בתי הספר. כבר אז הרגשתי תחושות של ריחוק מאנשים. בעבר הייתי הולך לפסיכותרפיסט במשך 9 שנים והוא ליווה אותי בתקופות של ניתוחים, היום אין אף אחד. אני כמובן לא מחשיב את ההורים והאחים שליכי הם לא מסוגלים לגלות את האוזן הקשבת שאני כה זקוק לה. האמת, שפרט לאנשי מקצוע אני לא חושב שיש כאלו. מצטער שאני שופך הכל כאן, אין לי איפה. אבל אני לא יודע כל כך לאן לפנות בשביל לקבל עזרה שבאמת מתאימה למצב שלי, אני חש שאני לא ממש רוצה לחזור למרכז הטיפולי שהייתי בו עד לפני שנה וקצת. אבל גם לא רוצה להמשיך להיות באותו מקום בו אני עומד היום.

שלום, חשוב שיש לך מוטיבציה להשתנות, אך אתה חייב לפנות לאיש מקצוע במרפאה ולא דרך אינטרנט. בטוח שתקבל עזרה וטיפול מקצועי...

על ההיענות, האם יש לך המלצה לסוג של טיפול? ידוע לי שקיימים לא מעט גישות שונות.

שאלתי שאלה, עדיין לא נתת לי תשובה כלשהי עליה... תודה

היי שי, מה שלומך? קראתי את מה שכתבת ובאמת קשה לי לחשוב על מה יכול ממש לעזור, אבל הייתי שמחה לשמוע מה אתה חושב על הכתבה שכתבתי לאתר אמת אחרת. אתה יכול לעשות חיפוש בגוגל "כל אמריקאי חמישי: מגיפת הכדורים הפסיכיאטרים בארה"ב | פרויקט אמת אחרת". במידה וההודעה שלי תעבור ושתגיב לה, אז אקבל התרעה על תשובתך במייל. תודה.

קצת מטריד כי נראה שהאצבע על ההדק קלה מדי כאשר מדובר במתן מרשמים לתרופות פסיכיאטריות. ועם זאת, לא הרגשתי שהמטפל שפניתי אליו שש לרשום לי כדורים. הכתבה עצמה מפורטת מאוד ומציגה את הבעיה של שימוש בתרופות פסיכיאטריות עד כדי מסע צלב כנגד. האמת שאולי הכתבה ארוכה מדי, אבל היא מושקעת מאוד וניכר שהיא סימוכין מכל מיני פינות. הבעיה היא שכנראה שמדובר בתעשיה שמגלגלת מיליארדים של דולרים, ולכן קל להבין אולי מדוע בארה"ב למשל ממהרים לרשום מרשמים בעוד לא בטוח שמרשמים אלו יביאו לפתרון ארוך תווך.