למה הכל מפחידים: פעילות שאינה מאומצת חסרת ערך

מקובל להניח שמשקל גוף נקבע על ידי מתמטיקה פשוטה של כמות הקלוריות הנכנסות פחות היוצאות. כמו כן ידוע שהליכה מתונה, לכ 4-5 ק"מ, צורכת כ 300 קלוריות, הליכה מאומצת כ 350, ריצה עד 400. אז מה ההסבר לטענה המושמעת חזור והשמע מפי המומחים, כולל המומחים לסוכרת, לפיה רק פעילות גופנית עוצמתית, מעייפת ובדרך כלל רוויות סבל ויסורים היא פעילות גופנית. למה הכל מפחידים אותנו, חולי הסוכרת, עם הסיסמה "או פעילות בעצימות גבוהה או כלום"? 1. השוני בצריכת קלוריות בטל בשישים, 2. ההבדלים בתחושה, הרגשה, מוטיבציה, רצון לפעילות אדירים. הציבור מבולבל! אני מבין שרק פעילות אירובית עוצמתית שורפת שומנים תוך כדי הפעילות עצמה. אבל גם פעילות מתונה משנה את ה"מתמטיקה הפשוטה" של מאזן הקלוריות ובסופו של דבר קלוריה היא כ 0.10 גרם שומן. לכן לדעתי, כל "גרם" של פעילות צורך קלוריות ומשפיע לטובה על המשקל ובטווח הארוך אין כל חשיבות לעצימות של הפעילות הגופנית. אשמח מאוד אם תואילו להסביר נושא חשוב זה. בתודה זהר עילם ההולך למרחקים במתינות

נראה לי שטעות בידך. המומחים אינם ממליצים כלל על פעילות בעצימות גבוהה, אלא בעצימות איטית או בינונית, כגון הליכה שחייה אופניים וכו

שלום לך ההמלצה של האגודה האמריקאית לסוכרת היא על מינימום של 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית מתונה (הליכה) ולא מאומצת. בחלק מהסוכרתיים בפרט עם סוכרת מסוג 1 פעילות מאומצת "מתורגמת" על ידי הגוף כסטרס והסוכר עולה בסיום פעילות זו.. ובמחקר ביפן נמצא שיש הבדל משמעותי בין אלו שלא עושים שום פעילות לבין אלו עם פעילות, אך פעילות מאומצת לא נתנה תוצאות טובות יותר בהשוואה לפעילות גופנית מתונה וקבועה.

יש שוני בתגובות של אנשים לפעילות מתונה ועצימה, ולדעתי אין מנוס משיטת הניסוי והטעיה במקרה זה. אצלי, למשל, יש עליה די משמעותית (20-30 מ"ג/דצ"ל) ברמת הסוכר מיד לאחר פעילות עצימה, אבל הירידה שמגיעה בשעות שלאחר מכן מפצה על כך פיצוי יתר. לעומת זאת פעילות לא עצימה מורידה מעט מאד את הסוכר שלי ודי מהר הוא מטפס בחזרה לרמות הרגילות שהן קצת גבוהות ממה שאני רוצה להשיג. לכן במקרה שלי עדיף שהפעילות תהיה עצימה (אני מגיע ל-85% מהדופק המכסימלי ונשאר ברמה הזאת כ-30 דקות לפחות). הסוכרת שלי היא סוג 2.