הפרעות קשב וריכוז

שלום לד"ר למפיט, בתוכנית בטלביזיה בימים האחרונים רואיינה בין היתר ד"ר איריס מנור, שנשמעה מאד תומכת (ואפילו מתלהבת) במתן ריטלין למי שזה מתאים וכאשר יש צורך בכך. (מכיוון שזה מאד מקל ועוזר לילד וכו'...). היא ציינה שבארץ כ % 6-10 מהילדים בבית הספר נוטלים ריטלין. היתה מישהי נוספת שאינני זוכרת את שמה, ותפקידה הוא - ממונה על תחום הבריאות במשרד החינוך. מבעד לדבריה , אפשר היה להבין שהיא מודה בכך שאילו היו כיתות קטנות יותר, ואפשר היה לתת תשומת לב רבה יותר לכל תלמיד, והיו יכולים לטפל בבעיות בצורה שונה, יתכן שפחות תלמידים היו מופנים על ידי המורים לרופא לאבחון...., כאשר בעצם הם , המורים, מצפים שיומלץ לתלמידים הללו ליטול ריטלין. זאת על מנת שלמורים יהיה קל יותר , יותר שקט . ואני מאלו שמכירה היטב דרך ילדי (שסיימו כבר את פרק בית הספר..) את בעיות המשמעת וההתנהגות בבתי הספר. מה שאני מבקשת לשאול אותך (גם ד"ר מנור נשאלה ולא ממש נתנה תשובה בהירה..) - איך אתה מסביר את זה שבזמני, בשנות ה-50,60 במרבית השנים למדנו בכיתה של 40 תלמידים או קרוב מאד לכך, ובוודאי שהיו בכל כתה כמה "שובבים" שעשו בעיות, וכמובן שהמילה ריטלין לא היתה בלקסיקון בכלל ,......... ובכל זאת - ידוע לי שגם אלו שהיתה בעיה אתם, הסתדרו בחיים בהחלט בסדר, גם מבחינה אישית משפחתית וגם מבחינה כלכלית, מי פחות ומי יותר... וכל זאת ללא הריטלין המהולל. לעיתים, אולי מפתיע - יש ביניהם שהסתדרו אפילו טוב יותר מהאחרים.. ההשערה שלי - הם פשוט התבגרו.. מה קרה מאז? מה יותר בעייתי בתלמידים היום? האם התשובה היא שהרכב האוכלוסייה השתנה?, שקיימת אלימות רבה יותר בכל מקום? שהמורים פחות מסוגלים להשתלט? שהמושג של הפרעות קשב וריכוז חדר יותר מדי לעומק ובהקשר הלא נכון לסדר עבודתם של הנוירולוגים, הפסיכולוגים, הרופאים ההתפתחותיים ועוד...? האם לא נראה לך שיש הגזמה בכל מה שקורה בתחום הזה ? הרי ריטלין זה לא סוכריה. תודה

שלום! תודה על תשובתך המפורטת. אני מבינה ומסכימה עם מרבית דבריך! הייתי יכולה להוסיף עוד כמה מילים, אבל מסיבות אישיות נמנעתי.. אכן אתה מתאר נכון את המצב באותן השנים, ושיערתי שאתה מודע לכך, היות ואנחנו לא רחוקים מאד זה מזה בגיל :-) יתכן והיו אז מקרים מסויימים בהם פיספסו את היכולת/הפוטנציאל של תלמידים להשתלב בלימודים עיוניים והם נפלטו, כדבריך , למסגרות אחרות. בגדול, אני לא רואה במפלט שאותו הזכרת דבר שלילי .. מכיוון שהיו רבים שבאמת לא התקבלו למסגרת למודים עיונית, ועברו לבתי ספר מקצועיים, ורכשו מקצוע שבהחלט התאים להם ונתן להם את האפשרות להתפרנס בכבוד במהלך חייהם. בני אדם נולדים עם כישורים ויכולות לא זהים. יש מי שמתאים לו ללמוד במסגרת עיונית , ויש מי שיכול להצליח הרבה יותר בעבודת כפיים. אין רע בזה. כמה שזכור לי, לפחות בבית ספר יסודי, המצב הרגיל הממוצע שהיה - בכל כתה היו כ-10% מוכשרים ובולטים (אולי "גאונים") במיוחד, כ-10%חלשים במיוחד או בעיתיים מבחינה התנהגותית, וכל היתר היו מצויים באיזשהו מקום בין לבין.. אני לא חושבת שאם אז היה ניתוח מקצועי של סיבת הקושי בלמידה או בהשתלבות, זה מה שהיה הופך את כ ו ל ם למוכשרים ומתאימים ללמוד במסגרת עיונית. אנחנו זקוקים לרופאים ופיסיקאים טובים ובאותה מידה לחשמלאים ובנאים מוצלחים. אני מאמינה שמצב דומה פחות או יותר קיים בכל העולם. מה שכתבת לגבי המאמר בעיתון המדעי האמריקאי, זה כנראה משקף נכון את המציאות המצערת. אני מבינה את הקושי והתסכול של המורות, קשה להן להתמודד עם המציאות שאכן השתנתה מאד, ומנגד מתסכל לשמוע שהפתרון התרופתי כל כך נפוץ., ולא תמיד מוצדק. יום נעים, איריס

איריס יקרה! קראתי בתשומת לב רבה את פנייתך לידידי, ד"ר מאיר למפיט. אקדים ואומר, שדבריך גם נכונים ואף ראויים. אכן,"פעם הכל היה אחרת", כמאמר השיר ויפה ענה ד"ר למפיט, שלחברה (כולל מערכת החינוך) יש חלק נכבד בשינויים שאירעו. ואולם, הבה ונבחן, אחת לאחת (מזווית מעט שונה) את שאלותיך/תמיהותיך ונראה שהתשובה להן טמונה, בחלקה הלא מבוטל בשאלות: א. דברים רבים קרו מאז היינו ילדים. העולם נע קדימה ועמו למדנו לדעת, להכיר ולהסביר תופעות, שפעם לא נתנו את הדעת להן ו/או פתרו אותן ב"הינף יד" (תרתי משמע). ב. אכן, הרכב האוכלוסייה באמת השתנה (אם כי לא באופן אליו נתכוונת, אני משער)יחד עם תוחלת החיים שעלתה. ג. האלימות, אמנם, גאתה ופשטה, אך גם דרכי הטפול והתגובה לה נשתנו. איריס, הלוואי ויכולתי לומר לך, שכל שינוי הוא לטובה, אך שינויים חלו גם חלו ועמם דרכי ההתמודדות עם שינויים אלה, שלמרות הכל - מרביתם נכונים ומתאימים לחיינו בעולם מתקדם ונאור. שאלת, מה יותר בעייתי בתלמידים היום? וציינת/טענת שקיימת אלימות רבה יותר בכל מקום. תשובתי היא, שהתלמידים היום אינם בעייתיים יותר מאז. אלא מאי, דרך הטפול השתנתה. כיום, מקובל לבנות לתלמיד "בעייתי" דרך לעיצוב התנהגות, עם התניות וכללים שעליו לעמוד בהם; לא מרחיקים מייד מביה"ס ו"הפתרונות הקלים" של המורים, שוב אינם קלים, כלל וכלל. הפרעת קשב וריכוז אינה נוצרת מטפול לקוי של מערכת החינוך או של הבית (משתנה סביבתי). בעיית קשב וריכוז הינה אורגנית ומו?ל?ד?ת, ואם תרשי לי, אוסיף ואומר שהיא גם תורשתית. הגדרת הפרעת הקשב והריכוז היא, אמנם, חדשה יחסית, אך לא היא שיצרה את התופעה, אלא במסגרת הנסיון להתמודד עם קשיים אובייקטיביים, התעורר גם הצורך להגדיר דברים מחדש, ממש כפי שהתעורר הצורך לטפל בהם, משהוגדרו וידועה סיבת הופעתם ודרך השפעתם. אשר על כן, לא אוכל לקבל את קביעתך, שהתמודדות עם בעייה נוירו-פסיכולוגית אורגנית נוצרה ע"מ ל"סדר את עבודתם של הנוירולוגים, הפסיכולוגים, הרופאים ההתפתחותיים..." ועוד. נהפוך הוא, בעולם מודרני ומתקדם נדרשים אנשי המקצוע למצוא מזור/פתרונות לכל מיני מצוקות, שהרי למה לסבול (או לגרום סבל) אם אפשר בלי זה? ולבסוף, היות שפנייתך נבעה, ובצדק, מהיותך אם מודאגת ומרצונך הכן לדעת מדוע ממליצים על שמוש בריטאלין, הנני לומר כדלקמן: - אין כל סיבה שמורה מן המניין ימליץ על שמוש תרופתי, כלשהו, והדבר אף אסור עליו. - מערכת החינוך רשאית להמליץ על בדיקת קשב וריכוז (נוירולוג, פסיכיאטר, רופא התפתחותי) ולעתים אף לדרוש אותה - זאת אם יש סיבה סבירה להניח שתלמיד ה"משגע את המערכת" (ויש כאלה) עושה זאת עקב הפרעת קשב וריכוז. איתור הבעייה הוא לטובת התלמיד ממש כפי שזה לטובת המערכת ויתר התלמידים. - אם צריך טפול תרופתי, יש לתת אותו (קיימים סוגים שונים), ממש כפי שמקבלים טפול תרופתי מכל סיבה רפואית אחרת. - לאור נסיוני (כארבעה עשורים), המטופל רק יכול להרוויח מכך (חיים שקטים ונינוחים יותר). - מובן, שתמיד יש יוצאי-דופן (שאינם מושפעים לטובה מטפול תרופתי, אך הם המיעוט ותמיד אפשר להפסיק). בברכה, בני "ניצנים"

שלום בני! תודה על התייחסותך לדברי. אני שמחה שציינת שדברי נכונים ואף ראויים. ציינת ש"העולם נע קדימה ועמו למדנו לדעת, להכיר ולהבין..." . אני חושבת שמבחן התוצאה הוא החשוב כאן, והכוונה -במשך השנים יצא לי לפגוש לפחות חלק מחברי הילדות שבהיותם תלמידים בבית הספר היסודי, לא הלך להם.. או שהיו חלשים מאד בלימודים ו/או שלא ישבו בשקט, שהפריעו , שהוצאו הרבה מחוץ לכיתה וכדומה. לא פגשתי עד כה אחד שעקב בעיות לימודים ו/או התנהגות אז, לא חי היום חיים נורמטיבים, ממוצעים, או תקרא לזה איך שמתאים לך. ולא לשכוח - כל זה ללא טיפול בריטלין בילדות. נכון, אני מסכימה שהשינויים שקרו אינם דווקא ותמיד לטובה. לכן , אני כלל לא מאושרת מכך שהעולם נע קדימה כדבריך, וצר לי שנאלצים להשתמש בתרופות. אין תרופה שאין בה נזק אפשרי, ידוע או שעדיין לא ידוע ! אני לא חושבת שיש קשר לנושא ולתוחלת החיים שעלתה. רשמת שהתלמידים היום אינם יותר בעיתיים מאז, אלא רק דרך הטיפול השתנתה. צר לי, אך אני חולקת על דבריך. היום, הרבה יותר מאשר פעם, מורים (לרוב מדובר במורות), פוחדים לנקוט במשמעת קשה מפחד מפני התלמידים והוריהם. נכון, זה לא בכל מקום, אבל הרבה יותר נפוץ מאשר בעבר. מורים נמצאים יותר במצוקה ולכן, במחשבה מהירה, מפנים למומחה בציפיה שיעזור שיהיה קצת יותר שקט. לכן פניתי לד"ר למפיט לשמוע ממנו כיצד הוא רואה את הדברים. לא קבעתי ש"התמודדות עם... נוצרה על מנת לסדר את עבודתם של הנוירולוגים....". לא הבנתי את דברי !!! , זאת בגלל שאי אפשר לנקד את המילים.... רשמתי ש"המושג של הפרעות קשב וריכוז חדר יותר מדי לעומק... לסדר (צירה ב-ס') עבודתם ..... ולא לסדר (פתח ב-ס') את עבודתם , כפי שאתה בטעות הבנת. ויש הבדל גדול בין הדברים - ניסיתי להסביר שיש לדעתי הגזמה! במובן זה, שיש הרושם שיש המון ילדים שמוגדרים כבעלי בעיית קשב וריכוז ומטופלים תרופתית. בוודאי שיש תלמידים ש"משגעים את המערכת" כדבריך., גם אם בגלל הפרעה שייתכן שהיא אורגאנית מולדת וגם אם בגלל הווי תרבותי כזה או אחר .. אבל אני משוכנעת שאם היו תקציבים רבים לשם כך והיה אפשר לטפל בהם במסגרת מצומצמת ובעזרת אנשי מקצוע מתאימים, אולי היה אפשר להפחית את כמות הריטלין כפתרון לבעיה. (כפי שרמזה הממונה על תחום הבריאות במשרד החינוך באותה תוכנית בטלוויזיה). אתה, כמי שאינו רופא, וגם כל רופא, לא יכול לנבא את הנזק הצפוי לילד X , כתוצאה מריטלין, לעומת התועלת לו ולמערכת. איריס