בבית הקברות

שלום בלה, אני אמא לשתי בנות ונשואה 12 שנים. כאשר התחתנתי הייתי ניראת טוב, והיום אני כבדת משקל. עברו עלי שנים קשות במהלך הנישואין, אך לבסוף,כעבור 12 שנים של נשואין המצב הרבה יותר טוב. באותם השנים, הייתי מדוכאת בשל המצב המשפחתי והתחלתי לעלות במשקל המון. בכל פעם שהייתי במשבר הייתי פונה לאוכל ולמתוקים. הייתי גם לפני שנים בשומרי משקל, הורדתי 30 קילו, והייתי מאושרת ולבשתי מכנסיים במידה 38 וחולצות קצרות המודרניות. אך שוב הגיעו המשברים, ומצאתי את עצמי עולה ועולה במשקל עד בלי די. היום, אני יותר מאושרת בנישואיי ומאוד דואגת למשפחתי ולבנותיי. אני אמא שנותנת את הנשמה בשביל משפחתי, ורק שהם יהיו מאושרים בחיים. *אתמול הייתה ההזכרה של סבא שלי, והלכתי לבית הקברות עם המשפחה. מאוד אהבתי את סבא שלי, והיה לי קשה להפרד ממנו. אהבתי אותו מאוד, כמו אבא השני שלי. לפני 3 שנים לפני שהוא נפתר, ועדיין היה בבית החולים גוסס, הלכתי אליו ואחזתי את ידו כל הזמן, ולא רציתי לעזוב את בית החולים. כל הזמן דיברתי אליו והוא הראה לי עם ידיו סימנים שהוא לא יחייה יותר. לא קבלתי זאת ונשארתי לידו שעות ארוכות. כשכבר היינו צריכים ללכת הביתה, חזרתי אליו שוב ושוב ובקשתי ממנו שיהיה חזק ושישרוד. לחץ הדם שלו היה מאוד נמוך והוא ידע שזה יגמר בקרוב. נפרדתי ממנו בבכי כשהחזקתי את כף ידיו בידי. הלכתי הביתה בבכי. באותו לילה אמא שלי התקשרה אלי הביתה, וכששמעתי את הצלצול...ידעתי שסבא שלי נפטר ואיננו. כך עברו השנים, ואני עדיין סובלת בליבי בשקט, ומתגעגעת אליו מאוד. אתמול כמו שהזכרתי, היתה ההזכרה שלו, והיה לי מאד קשה. במהלך ההזכרה שמתי את ידיי וראשי על המצבה שלו ובכיתי כל הזמן. בקשתי ממנו שיעזור לי בחיי ושאני ירגיש יותר טוב בחיים שלי. כל משפחתי יודעת שהייתי מאוד קשורה אליו, וכולם דאגו לשלומי. כאשר נגמרה ההזכרה נשארתי אחרונה ליד הקבר ובכיתי, וממש הרגשתי בליבי שהייתי רוצה להשאר שם לידו לכל החיים. דודתי נגשה אליי ולקחה אותי משם, ושאלה לשלומי. היא אמרה לי שאני לא נראת טוב, ושאני לא דואגת מספיק לעצמי. היא אמרה לי כך: "את תמיד דאגת לכולם, ולעצמייך את לא דואגת. אמא נהדרת, ואת עצמייך את שוכחת. תחשבי על איך להראות יותר טוב ואז תרגישי יותר טוב..." אני בכיתי בזרועותייה ואמרתי לה שאני לא יודעת איך אני ידאג לעצמי, אני יודעת רק איך לדאוג ועזור לאחרים. אני מעדיפה ללכת ולאכול כל אשר בה ליד כאשר אני מדוכאת, אך אני לא יודעת מה ואיך לעזור לעצמי. ובכל פעם שאני מחליטה לקחת אחריות ולהתחיל להרזות, אני מיד נשברת ואוכלת. כך עבר עליי אתמול, יום קשה מאוד, ועדיין אני מרגישה שחיי אינם שלמים. אומנם המצב בבית הרבה יותר טוב, ואני אוהבת אותם מאוד, אך משהו חסר לי, ואני לא יודעת מה... *מצטערת שהמכתב ארוך כל כך, אך הייתי חייבת לעשות זאת, כי אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר. תודה על ההקשבה, מיתר

היי מיתר - תודה מקרב לב על המכתב - מאד התרגשתי לקרוא אותו. את מתארת מצב בו שימש לך האכל מקור לתמיכה במצבים של קושי בחיים. משברים, חרדות, דכאונות. לתמיכה זו יש תמיד מחיר והוא השמנה. כיום את שוב במשבר וחוששת ששוב תפני לאוכל ותשמיני. בנוסף את אומרת שחייך אינם שלמים ואת מחפשת תשובות. אני מציע לך לעבור תהליך של מודעות עצמית אשר יעזור לך להגיע למצב של איזון פנימי ושלמות עם הגוף שלך. תהליך זה יעזור לך למצוא נחמה וכח בתוכך ולא דרך אמצעים חיצוניים כמו אכל. אשמח לעזור לך אם תרצי - את יכולה להתקשר אלי - 058303005

תודה בלה, אך איך אפשר לעבור תהליך של מודעות עצמית, ולמצב של איזון פנימי ושלמות עם הגוף שלי? איך עושים זאת? בתודה, מיתר