זוגיות עם חולה סכיזופרניה

שלום רב, אני בחורה בת 23 שנמצאת מזה 4 חודשים בזוגיות עם חולה סכיזופרניה בן 25, אשר המחלה התפרצה אצלו בערך לפני כשנה וחצי ובעקבות ההתפרצות הוא אושפז בכפייה למשך חודש ומאז הוא נוטל ריספרדל קונסטה בהזרקה פעם בשבועיים וחי חיים נורמליים לחלוטין, עוד לפני שהתחלנו לצאת הוא סיפר לי על המחלה, כמו רוב האוכלוסיה לא ממש הבנתי או הכרתי את המחלה קודם לכן, קראתי עליה קצת והחלטתי שמכיוון והבן אדם "נראה" ו"מתנהג" נורמלי לחלוטין ומנהל אורח חיים נורמלי, אין שום סיבה להמנע מקשר זוגי איתו, כמו כן אני לא מאמינה בסטיגמות של מחלות נפש. אולי מכיוון שלא באמת חוויתי התקף סכיזופרני של מישהו קרוב אליי ולא ידעתי במה הדברים אמורים. כל תקופת הזוגיות שלנו הוא מספר לי מידי פעם על מחשבות שרצות לו בראש, אך בידיעה מלאה שמדובר במחשבות והוא שולט עליהן (המחלה מתבטאת אצלו בתסמינים החיוביים ולא השליליים, של הזיות ושמיעת קולות ומחשבות שווא), אך בשבועיים האחרונים מצבו הדרדר ללא סיבה נראית לעין והוא התחיל לדבר המון על גאולת עם ישראל, טוען שהוא המשיח (וכועס כשהוא מבין, למרות שאני לא אומרת את זה ישירות, אבל מדובר בבחור אינטיליגנט למדי - והוא מבין, שאני לא מאמינה לו) ומדבר על תחיית המתים (משהו שלדבריו יהיה אפשרי בעוד מספר שנים והוא יהיה אחראי לזה), כמו כן לפני כמה ימים הוא שלח לי הודעה שהוא נמצא בבית החולים לחולי נפש בו היה מאושפז והגיע לשם על מנת להציל את כל החולים הכרוניים שמאושפזים שם. אם עד אותו רגע חשבתי שלהקשיב לו ולהיות שם בשבילו זה מספיק - באותו רגע הבנתי שהבחור במצוקה ושאני כבר לא הכתובת ואיני יכולה לעזור לו יותר, שוחחתי עם אביו וסיפרתי לו על המצב ועל השיחות שלנו (הוא מספר לי דברים שאף אחד אינו יודע, למרות שהוא גם די קרוב לאביו, והיה לי חשוב שאביו יידע את הדברים ויבין שכנראה המחלה חוזרת אצלו), הוא נלקח לפסיכיאטר ונשלח לבצע בדיקות שלא ידוע לי מהן (החלטתי בימים הקרובים לתפוס מרחק, על מנת לתת לו את ה"ספייס" שהוא צריך להתרכז בריפוי המחלה והשבת-עצמו במקום בתיקון הקשר שלנו). כמו כן מספר ימים קודם לכן אמרתי לו שאני צריכה כמה ימים לעצמי, ביקשתי שיתאפס על עצמו (זה היה כשעדיין הייתי סבורה שהוא יודע שהוא מדבר שטויות ועושה זאת במודעות מלאה, כשטרם הבנתי שהמחלה התפרצה בו שוב וזה כבר לא הוא שמדבר, ושהוא הוזה) ויומיים לאחר מכן אחרי מספר שיחות טלפון מצידו שלא נענו הוא הגיע מתחת לבית שלי (יש לציין שאני עדיין גרה עם ההורים) ופשוט חיכה לי כל הלילה על מנת שאני ארד ואשוחח איתו, והודיע לי שהוא יחכה עד שאני אצא ואומר לו שאני אוהב אותו לנצח. אני לא בדיוק יודעת אם אני מחפשת לפרוק את שעל ליבי בפני אנשי מקצוע ולא רק בפני חברות שאין להן את התשובות על מנת לעודד אותי, או שאני מחפשת יותר מזה, השאלה היא - האם יש טעם להמשך הקשר? כרגע אני ממתינה מספר ימים לבדוק האם הוא חוזר לעצמו, ובמידה והוא יחזור לעצמו (ואני מאמינה שזה יקרה), האם אני באמת צריכה לנהוג באצילות ולומר 'אני אוהבת אותו ואהיה איתו לא משנה מה' או פשוט לקום ולעזוב כי באמת אי אפשר לדעת מתי זה יקרה בפעם הבאה, ואיך זה יתפתח הפעם, והאם בעצם אפשר "לבנות" על עתיד עם בן אדם כזה - להקים איתו משפחה וכדומה? מה גם שכרגע הוא עובד בעבודות מזדמנות בלי תכנונים להתחיל ללמוד בזמן הקרוב, איזה ביטחון כלכלי יכול להיות לי עם בן אדם כזה? (כמובן שזה לא הנושא העיקרי אבל זו גם שאלה שעולה ומטרידה אותי מאוד) אשמח אם תענו לי בהקדם, אני ממש מבולבלת. תודה רבה.

למתלבטת שלום רב וברוכה הבאה לפורום שלנו, מאוד מרגש לקרוא את הודעתך ולחוש את האכפתיות שלך כלפי בן זוגך. אני חושבת שעד כה פעלת ממש נכון. גם התמיכה שסיפקת לו בשיחותיכם (שבעקבותיה הוא הרגיש נוח לספר לך על מחשבותיו), גם הרגישות לתכנים שהוא העלה באוזנייך, גם המרווח שניסית לתת לו וגם הפניה שלך לאביו. לפי תיאורך יכול להיות שהוא אכן מרגיש פחות טוב מבדר"כ בימים אלה אבל היות והעברת את המידע צריך לקוות שזה יטופל והוא ירגיש טוב יותר בקרוב. לגבי המשך הקשר אני לא ממש יכולה לתת תשובות מוחלטות. אני יכולה לומר לך לגבי שאלותייך על לימודים ועתיד כלכלי שיש אנשים רבים שמתמודדים עם סכיזופרניה ומקיימים חיים מלאים בכל מובן: גם במובן של השכלה גם במובן של עבודה וגם במובן של הקמת משפחה. יחד עם זאת, כאשר מישהו שיקר לנו מרגיש פחות טוב (ולעניין זה לא משנה אם זה התקף פסיכוטי או כאב גרון) היות ואנחנו לצידו אנחנו שותפים להתמודדות. אני מקווה שעזרתי מעט להפיג את הבלבול. בכל מקרה נשמח לשוב ולשמוע ממך בפורום ולענות על כל שאלה. יום טוב ענת

ענת שלום רב, קודם כל תודה רבה לך על התגובה המהירה. שנת כל, אני רוצה להודות לך שעזרת - כמו שאמרת - ולו במעט, להפיג את הבלבול ואת המצוקה שחשתי בכל הנוגע לצעדים שנקטתי ולמעשיי או החלטותיי בעתיד לגבי הזוגיות שלנו. לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ וללקט את כל המחשבות שלי להודעה מסודרת בפורום שלכם, ובזמן הזה שוטטתי רבות באתרים שונים וקראתי בפורומים רבים על סכיזופרניה, ברובם תגובות של אנשים שחיו או חיים כיום עם חולים, קראתי הסתייגויות רבות בנוגע לעתיד עם בן אדם החולה במחלה, דברים בסגנון 'לא להכניס ראש בריא למיטה חולה'וכדומה. כמובן שבתור בן אדם רציונלי גם המחשבה הזו הייתה אחת מיני הרבות שעברה בראשי, אבל אני, אולי בגלל איך שחונכתי ואולי בגלל (או בזכות?) השקפת העולם הקצת-רומנטית שלי, לא רואה סיבה לעזוב בן אדם רק בגלל מחלה שהוא לא החליט עליה או ביקש אותה, ושסך הכל הוא חי איתה חיים נורמליים ותקינים. כמובן שישנה ההתלבטות של - מה יקרה בפעם הבאה, מתי זה יקרה, ובאילו עוצמות זה יקרה, והאם אני באמת אוכל לעשות משהו, או שאולי כדאי לעזוב עכשיו כל עוד לא "מאוחר מידי". כמובן שבכל הדברים שכתבתי כאן אני לא מחפשת תשובות או פתרונות , אני מנסה לשתף ולשפוך את הלב במקום שהוא קצת יותר רשמי מאשר אצל חברות שלא באמת יודעות מה להגיד. בסופו של דבר ההחלטה אם להמשיך או לא והסיכונים הנלקחים בעקבותיה היא שלי ושלי בלבד, על כל ההשלכות שלה. על כל פנים, רציתי להודות לך על תשובתך כאשת מקצוע, שפעלתי נכון. לא הייתי בטוחה בזאת כלל וכלל, פחדתי שאולי דווקא ההתרחקות שאני נוקטת ממנו בימים אלה היא זו שתגרום להתפרצות המחלה להחמיר ולהכות בכל הכוח, אני סך הכל פועלת לפי האינסטינקטים והתחושות שלי אבל אף אחד מאיתנו לא בדיוק נולד עם אינסטינקטים להתמודד עם משהו כזה, מעולם לא הכרתי את המחלה הזאת קודם. אני שמחה שאזרתי את האומץ לפתוח את ליבי והתלבטויותיי בפורום שלכם, ואני שמחה על התשובה שקיבלתי ממך גם אם אין בה פתרונות לכל בעיותיי (ולא שציפיתי לקבל כאלה), ואני שמחה לדעת שיש לי לאן לפנות במקרים של בלבול תהייה או התלבטויות בנושאים רציניים שכאלה, זו הקלה גדולה. תודה רבה ויום טוב.

ותראי שדברים יזוזו כמו שצריך אך לא להעיק יותר מדי {סבלנות}