הכאב משנה אותי

אני כ"כ מתוסכלת ושונאת את המצב שלי. אני סובלת יום יום מכאבים וזה ממאיס עלי את החיים. כל יום זה התמודדות קשה , ולכן אני לא מחכה ליום חדש ואני קמה בלי חשק. (למזלי, לפחות בלילה השינה שלי סבירה). הכאב הכניס אותי לדיכאון. רציתי לשאול אם עוד אנשים מרגישים שהכאב משנה אותם. אני הפכתי לבן אדם לא שמח, לא אופטימי, לא מאמין. אני סובלת כ"כ ולכן מרגישה ש"מגיע לי" יותר מאחרים, ואני מתנהגת לפעמים באופן שמתאים לאינטרסים שלי גם על חשבון אחרים, מתוך מחשבה שהחיים שלהם ממילא טובים יותר, ואני סובלת כ"כ, אז מגיע לי. בסופו של דבר אני כמובן מרגישה רע עם זה ועם מה שנהיה ממני. אבל כל יום זו התמודדות קשה, ולפעמים באמת קשה שלא לחשוב על עצמי לפני שאני חושבת על אחרים. דבר נוסף, זה הנסיון לברוח מהכאב ע"י דמיון. מצאתי שלפנטזיות מסוימות יש השפעה חזקה יחסית, אלו דברים שלא הייתי רוצה לדמיין, אבל אני פשוט זקוקה לבריחה הזאת. בקיצור, היכולת שלי לשלוט על עצמי פחותה כי העניין העיקרי בחיי הפך להיות להקל על עצמי, וזה בא על חשבון כל ערך אחר שהיה לי. אני מצטערת שהמשכתי לחיות אחרי שהתחלתי לסבול מהכאב. לא רק שלא היו לי ימים יפים מאז, אלא שגם אני עצמי הפכתי לטובה פחות. אני כ"כ שונאת את אלוהים שעשה לי את זה...

שלום לך "אני" יקרה, ראשית כל, תודה על ששיתפת אותנו בתחושות הקשות שלך ועל שהיית כה כנה - הכתיבה שלך מצביעה על כך שאת מאוד מודעות לעצמך, לפחות חלק מהזמן, ולדרך שבו הכאב משפיע עלייך. התחושות שלך מובנות ואין ספק שלהמשיך להיות "מי שהיינו" לפני הכאבים, דורש מאיתנו תעצומות נפש וזה למעשה, כפי שהגדרת, מאבק יומיומי. אין ספק שכשהכאבים מרגישים כאילו שאי אפשר כבר לשאת את זה, הרבה יותר קשה להיות נחמד ומתחשב לאנשים אחרים. אני חושבת שאם עזרה מאיש מקצוע, ניתן ללמוד איך להתמודד עם לפחות חלק מהתחושות הקשות שעולות מהחיים עם הכאבים. אין ספק שעדיף להודות שהתחושות השליליות קיימות מאשר לדחוף אותם מתחת לשטיח כי אז הביטוי של התחושות יכולות אף להתבטא דרך הגוף ולהחמיר את הכאבים. מכיוון שכתבת שאת מרגישה רע לאחר שאת חשה שלא התחשבת באחרים,, כדאי לחשוב מה את יכולה לעשות אחרת במצב הזה שלא יביא לאותה תוצאה - למשל, אולי כשאת מרגישה שהכאב משתלט עלייך ואת כה מיואשת שאת מוציאה את זה על אחרים, כדאי להתנתק מאחרים או מהסיטואציה וללכת פיזית למקום אחר/לחדר אחר או לצאת החוצה לכמה דקות של אוויר צח. השאלה היא האם במצבים הקשים הללו את רוצה להיות לבד או שאת דווקא צריכה את התמיכה והנוכחות של אחרים? אפשר גם להסביר למי שצריך מדוע זה קורה לך לפעמים שאת מתנהגת בצורה "לא מתחשבת" ואיך את מרגישה כשהכאב משתלט עלייך. ככה, במקום להרחיק ממך את היקרים לך, את למעשה מכניסה אותם לתוך עולמך ואולי את יכולה להסביר להם מה את צריכה במצב הזה - מה יכול לעזור, מה מחמיר וכו כי מי שחי בסביבתך וודאי מרגיש תסכול רב לראות אותך כה סובלת מבלי שהם יכולים לעזור לך ולכן, כל דבר שהם יכולים לעשות למענך רק ייתן להם להרגיש יותר טוב ופחות חסרי אונים. איננו יכולים לצפות מאחרים להבין את מה שעובר עלינו כי מי שלא חווה כאב כרוני אינו יכול להבין למה זה גורם ולכן, עדיף להגיד לאחרים מה את צריכה באופן ישיר. אחד הדברים שעוזרים לתחושה של אין למה לחיות יותר בגלל הכאבים, זה למצוא לעצמך מטרה/אתגר/סיבה לקום בבוקר. כדאי גם להציב לעצמך מטרות קטנות, גם אם יש יום קשה ולהתאים כמובן את האתגר, למצב שלך באותו יום. יש יום שהליכה למכולת זה הישג ויש יום שמשהו גדול יותר זה הישג. בגדול, כשיש סיבה/מטרה, זה עוזר למצוא מבפנים את הכוחות להתמודד ולקום כל בוקר מחדש. תנסי לחשוב מה הם הדברים שגרמו ועדיין יכולים לגרום לך לאושר וחשבי כיצד את יכולה למצוא דרכים לממש חלק מהגורמים לאושר. דווקא בגלל שהחיים שלך יותר קשים עכשיו, את חייבת לתת לעצמך את הדברים שעושים לך טוב או שנותנים לך כוח כי משם תשאבי אנרגיה להתמודד. אם את רק מוציאה אנרגיות בהתמודדות עם הכאבים- דבר שצורך אנרגיה רבה, ולא מכניסה לעצמך אנרגיה חיובית, אזי באמת קשה לחיות ככה. "אני" יקרה, למרות התחושה שלך כרגע שאין טעם לחיים ברגע שהכאב הכרוני נוכח כל הזמן, זה לא צריך להיות ככה כל הזמן. בעזרת השילוב של טיפול רפואי טוב של מרפאת כאב רצינית, יחד עם עזרה של פסיכולוג רפואי (או פסיכולוג/פסיכיאטר עם נסיון בטיפול באנשים הסובלים מכאב/מחלות כרוניות)וטיפולים משלימים ובעיקר בעזרת עבודה עצמית קשה, אני מאמינה ואף יודעת על בשרי שניתן למצוא דרכים לחיות ואף להנות בו בזמן שהכאבים קיימים. חלק מהתהליך זה השלמה עם קיומו של הכאב. כמובן שעדיין יהיו לך ימים קשים שבהם תרגישי שהכל יותר מדי ואת רק רוצה לברוח מהעולם ולהתחבא מתחת לשמיכות, אך אט, אט את תצליחי לצחוק לפעמים כי הרי במילא כואב לך אז עדיף לעשות דברים הגורמים לך לאושר.... אני מרגישה שזה כמו אדם שאיבד אדם היקר לו - הוא נושא את הכאב הנפשי והאבל כל הזמן אך לפעמים הוא גם צוחק ונהנה ובו זמנית הכאב נשאר עימו ואין זה אומר שהוא לא סובל, רק בגלל שהוא צוחק. כאשר חיים עם כל כך הרבה סבל, מאוד חשוב למצוא את הדברים שמרגיעים אותך ושגורמים לך להרגיש טוב. אמנם התחושה היא שאת תהיי מאושרת רק כשלא יהיו לך כאבים אך המציאות היא אחרת - הכאב קיים ולכן, כדאי ללמוד איך ניתן לחיות בכל זאת. אין זה אומר שהחיים שלך יחזרו להיות כפי שהם היו לפני הכאב ואם תשווי את עצמך לאחרים ללא כאב, תמיד תרגישי ש"דפקו אותך" אך מאוד מתיש לחיות ככה. אני לא אומרת שזה רק עניין של החלטה ושאם תחליטי לחיות בשלום עם הכאב- זה יקרה והכל יהיה בסדר כי. אין זה עובד כך - זה מסע ארוך של השלמה ומציאת כלים להתמודד טוב יותר עם הכאב, מסע שקשה לעשות ללא עזרה מתאימה. כמו שאת יודעת, אחד הדברים הכי קשים עם הכאב הכרוני זה חוסר האונים שאנו נוטים להרגיש בגלל שהתחושה היא שהכאב משתלט עלינו ואנחנו מאבדים את השליטה על החיים שלנו. לכן, צריך ללמוד דרכים ולרכוש כלים להרגיש פחות חוסר אונים מול הכאב, לפחות חלק מהזמן. אחד הכלים החשובים זה לימוד של היפנוזה עצמית/דמיון מודרך כי אז יש לך כלי שיכול לעזור לך להירגע ובהתקפים קשים, לנסות להרגיע את עצמת הכאב. זו אינה תיאוריה פסיכולוגית בלבד אלא דבר הוכח גם פיזיוליגית. אם תעבדי עם איש מקצוע כמו פסיכולוג רפואי, תהיה לך אפשרות לעבד את כל התחושות הקשות ולקבל כאמור כלים איך להתמודד עם המצב הקשה של חיים עם כאב כרוני וכיצד לנתב את כל התסכולים והתחושות הקשות. לסיכום, תודה שהיית כה כנה ששיתפת אותנו בתחושות הקשות אך המובנות - זה מאוד אנושי מה שאת מרגישה והסיבה שניסיתי להציע דרכים להתמודד למשל עם ההרגשה הרעה שלך אחרי שאת מרגישה "לא מתחשבת" זה כי כתבת שזה מוסיף לתחושה הקשה שלך.

מנדי, תודה רבה לך על התשובה הרצינית. האם את באמת מאמינה שרגעי השמחה הקטנים וההצלחות הקטנות יכולות להיות סיבה מספקת כדי לשמוח על זה שאני חיה? הרי רוב הזמן החיים הם התמודדות קשה, ולא כיף בכלל. האם ה"הליכה למכולת" (כמשל) הופכת את היום הזה ליום שהיה "שווה" לחיות אותו? מה הופך את החיים לכאלו שיהיה חשוב לי לחיות אותם? (ואולי את השאלה הזאת צריכים לשאול גם הבריאים, אבל כשהחיים קלים ונעימים השאלות פחות נשאלות) אולי אצלך תודעת השליחות (ואת אכן תורמת כ"כ הרבה) מספקת משמעות וסיבה לקום בבוקר. אבל אני לא מוצאת "שליחות" בחיי, הולכת לעבודה שאין בה "נשמה" (מחשבים), פשוט כי צריך להתפרנס. ובעצם מתעסקת בלקיים את עצמי ולשרוד. כשזה המצב, אין לי בעצם "מטרה ראויה" ששווה את הסבל. בינתיים אני גם רווקה, כך שאין לי גם מישהו לחיות למענו.יותר מכך, אני חוששת להינשא, כי אני לא חושבת שיש לי מספיק מה לתת... האם את חושבת שאני יכולה למצוא משמעות ראויה? משהו שיגרום לי לרצות לחיות?