תחשות ריקנות

אני 3 חודשים לאחר טיפול - כריתה מלאה+כימו +ניתוח+הקרנות שלקח כמעט שנה תמימה. תקופת הטיפולים היתה אינטנסיבית, כך שלא היה לי הרבה זמן לחשוב על מצבי. הייתי עסוקה בלהבריא. עכשיו - שנגמרה הריצה , והטיפול כולל רק טמוקסי, זולדקס ו-ביקורות, אני מרגישה עלובה וריקנית. כולם ממשיכים בחייהם, אבל אני לא יכולה להמשיך כרגיל- כי אני מרגישה רע : רע עם שד אחד, רע בלי מחזור, רע בלי הריון שכ"כ רציתי, רע עם יד שצריכה השגחה וכו'. מה עושים ? האם יש כאן בנות שמרגישות אותו דבר ? אני בת 30+.

אני בטוחה שיש בנות רבות שחשות כך , לאחר תקופה כה ארוכה שבה היתמודדנו עם מציאות חדשה שבה בכל שלב למדנו להתמודד עם דברים חדשים פיסית ומנטלית והפתענו את עצמנו. לפתע נוצר ואקום שבמידה ולא לומדים להשתלט עליו יכול להיות מדכא . תחשבי קדימה , על-כך שאת בטיפול והכל בסדר וימשיך להיות בסדר ואת עדיין יכולה לנסות ולהגשים את כל חלומותיך . איני יודעת האם את רווקה או נשואה או האם יש לך ילדים , אך גם אם אינך יוכלה להיכנס להריון במידה והינך אמא אז תהני מהקיים ואם לא יש דרכים נוספות להפוך לאמא . הכל לא קל אך את כאן ב ר י א ה וזה העיקר. תנסי פעילות גופנית זה טוב לגוף ( יש נטייה לבריחת סידן כשאין מחזור ) ולנשמה לשחרור לחצים אולי מדיטציה או טאיצי (יש קבוצות שמארגנת האגודה למלחמה בסרטן ) בסופו של דבר המערבולת הזו תירגע שבת שלום

מחלימה יקרה, תקופת הניתוח והטיפולים היא קשה פיזית ונפשית, אך כמו שאמרת, מרגישים מוחזקים כי צריך להילחם, יש מטרה אמיתית, יש מה לעשות ובשביל מה. עכשיו, אחרי שנלחמת, וניצחת, ועברת את הקושי הפיזי הגדול, נשארו רק הדברים ה"קלים" יותר, ופתאום מתפנה לך הרבה זמן, ופתאום המלחמה שוככת, נרגעת, ואפשר לחזור לחיים, כמו שאולי כולם אומרים לך. אבל איך יקירתי את חושבת לחזור לחיים אחרי שעברת את הגיהנום הזה, כאילו לא קרה כלום??? את עברת מלחמה רצינית, ועכשיו את רק מתחילה לעכל את משמעותה. זה משאיר אותך "עלובה וריקנית", ללא החלומות שלך, עם המון חששות ופחדים, אני בטוחה שזה לא המצב שחלמת להיות בו בגיל 30. אבל- וזה אבל גדול, עכשיו זו התקופה הקשה יותר מבחינה נפשית, שבה עליך לעכל את מה שעברת, ולמעשה להתחיל הכל מחדש, כולל בניית העתיד, החלומות וכל המתלווה. זה לא מה שתיכננת, אלא החיים זה מה שתתכנני מעתה והלאה. את לא יכולה לחזור לחיים שתיכננת מקודם כאילו לא קרה דבר. אבל את יכולה לחזור לחיים שתתכנני מכאן והלאה, וזה הולך להיות חיים נפלאים ומלאי משמעות, אם רק תרשי להם לסחוף אותך מחדש. וכשכל זה קורה, את מוזמנת לשתף ולספר לנו... שלך, טלי

מחלימה יקרה, עצם העובדה שהשתמשת בשם "מחלימה יקרה" זה כבר מעודד מאוד ומראה שבכל זאת למרות הקשיים הנפשיים והפיזיים הרבים את מרגישה כמחלימה וזה ה מ ו ן. לפני כמה שבועות כתבה בפורום גליה על "החזרה לחיים בתום הטיפולים", והרבה נשים התייחסו לדבריה, על התחושה הקשה של הריקנות והקושי להמשיך, כשכולם מצפים שתמשיכי כרגיל בחייך. אם מתחשק לך , תוכלי לחזור כמה דפים אחורה ולראות את אשר כתבנו לה, כולל טלי, ומקווה שתשאבי עידוד מכך. בכל מקרה, ליבי איתך, וכולנו כל כך מבינות את תחושתך. כל מי שעברה תהליך דומה, עברה בדיוק את אותן תחושות במוקדם או במאוחר, וכפי שכבר אמרתי פעם עדיף מוקדם לעכל ולהכיל את העובדה שמעכשיו יש חיים אחרים לגמרי, זה לא יהיה אף פעם אותו הדבר למרות שאנו מחלימות, ולמה טוב מוקדם? אני חושבת שאם לא עוברים תהליך של אבל , בכי ועיכול, קשה מאוד להמשיך אח"כ וגם אם זה נראה לכאורה שהכל בסדר והכל ממשיך "כרגיל" זה יכול לבוא כבומרנג מאוחר יותר. זה הכי טבעי בעולם להתאבל, לבכות, ושהיה רע. אחרי הכל לא יצאת לנופש לחו"ל ופתאום את מרגישה רע... כרתו לך שד, כואב לך פיזית ונפשית,את סובלת, וגם צריכה להתמודד עם העובדה שהחיים מעכשיו למרות שתחלימי יהיו שונים לגמרי. אז איך את צריכה להרגיש בהתחלה?!! שוב, אם תקראי את מה שכתבתי לגליה, הבעיה היא שכולם מצפים שנמשיך כרגיל, כי הרי אנו כבר "אחרי הכל", וכולנו יודעות שהרבה עוד לפנינו, ובדיוק מה שכתבת, עד עכשיו היית עסוקה בלהבריא ולהיות חזקה כדי לשאת את הטיפולים הקשים, ופתאום יש זמן לעבד, לעכל ולראות את הכאב העצום והחיים האחרים. אך, מבטיחה לך שיהיה יותר טוב, לאט , לאט, אפילו אם זה נראה לך כרגע בלתי אפשרי, לאחר כמה צעדים אחורה, יהיו גם חיוכים ואופטימיות, וכך לאט לאט עם עליות וירידות לסירוגין, תלמדי לחיות עם המציאות החדשה וכן, זה יהיה בעתיד הרבה יותר קל. כפי שכתבה לך מלכה, קשה להבין מדברייך אם את נשואה ואם יש לך כבר ילד, אם כן, באמת זה יתרון גדול וכבר יש לך את העולם ומלואו. ואם לא, גם זה עדיין אפשרי. המחזור חוזר אצל נשים צעירות בחלק גדול מהמקרים (50-70 אחוזים, תלוי בטיפול שקבלת), וכך יהיה לך בהחלט סיכוי להרות. כולנו מדברות מתוך נסיון, כי הרי כל כך הרבה מאיתנו שכותב בפורום חלה בגיל צעיר, ואף מתחת ל-30, ובאמת כולנו כל כך מבינות אותך. מאחלת לך הרבה אופטימיות למרות הקשיים, אל תרגישי אשמה אם רע לך ומצפים ממך להתנהג אחרת. תקבלי תמיכה ממי שמבין אותך, טלי, הבנות, חברה קרובה, משפחה, ותתעלמי ממי שמכביד עלייך ולא מבין את תחושתך. אם זה טוב לך , הצטרפי לקבוצת תמיכה, תעשי דמיון מודרך, יוגה, או טיפול פסיכולוגי, תרפיה, ואל תהססי לנסות כל דבר שאולי יעשה לך טוב. והעיקר תהיה סובלנית וסבלנית לעצמך, כי את נהדרת ובסדר, ומותר לך להרגיש רע, ומבטיחה לך שלאט לאט, כשיעבור הזמן וגם פיזית יהיה לך יותר קל, יהיו גם רגעים של חיוך ואושר. ומקווה בשבילך שרגעים אילו יהיו רבים ובקרוב. כולנו בשבילך כאן מחזקות את ידייך. ולטלי היקרה - רק אתמול ראיתי את המילים החמות שלך (כשהגבנו למצוקתה של גליה ושל כולנו...) וכתבתי לך מילות תודה, מקווה שראית. שיהיה לכולן שבת נפלאה, עם הרבה שקט נפשי, תקוות מחודשות וכוח להמשיך. שלכן, מרב.

אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת, אני בת 36 אחרי כריתה, ועכשיו גם עם טמוקסיפן וזולדקס. בדיוק תכננתי להכנס להריון, התחלתי לקחת חומצה פולית וכו', ו... אז הגיעה הבשורה המרה. קשה לי, עצוב לי, אני מרגישה זקנה עם הטיפול התרופתי הזה, הסביבה מתייחסת למה שהיה, ועכשיו קדימה - להמשיך, ואני במקום אחר לגמרי. אני מנסה לשתף את בן זוגי הרבה, כדי לא להיות כל כך לבד בתוך זה, אבל בסוף, כל אחת מאיתנו היא לבד - עם הכאב, העצב, החרדה והגוף השונה. עם זאת, ככל שהזמן עובר, יש לי יותר רגעים יפים, פחות רגעים בהם אני מרגישה חולה, ואני מצליחה יותר לעבד את הטראומה הזו.(הניתוח האחרון שלי היה בפברואר) אני מרגישה שמתוך הריקנות הזו גם עולים לעיתים רגעים אחרים, טובים ושונים ממה שהיו לי לפני גילוי המחלה. אני מאחלת לך הרבה סבלנות לעבור את התקופה הקשה הזו, והרבה כוחות נפשיים. תעשי דברים שאת אוהבת, תפנקי את עצמך. המון בריאות לכולנו!

הי דפנה. את רוצה לכתוב לי ל-EMAIL ? או שנדבר ? מאיזה אזור את בארץ ?