לנורית, מישי, עדי וכל הבנות

ראשית, אני מאחלת לכולכן לזכות בהיריון במהרה אמן אמן!!! ולהגיד לכן שאני כל כך מבינה את מבול הרגשות והתסכולים ומאמצת כל אחת מכן לליבי. צריך הרבה הרבה סבלנות, כוחות ונחישות לטיפולים הללו ועצם זה שאתן מתמודדות איתן זה מראה על נשים מלאכיות וחזקות. אני יכולה להגיד לכן שגם חיי לא היו סוגים בשושנים אף פעם בשום תחום והכל תמיד קשה קשה. בעוד כחודש אחגוג יום נישואין 15 עם בעלי כשאנחנו חובקים בת בכורה בת חמש וחצי ובן קטן בן שנתיים. שהגיעו אלינו אחרי ייסורים רבים שעברתי. מאוד רציתי שיהיה לי ילד נוסף אבל הגיל מתקדם ולעבור שוב טיפולים קשה מנשוא. ומצד שני לגדל ילדים זה לא פיקניק צריך גם בשביל זה הרבה כוחות נפשיים ופיזיים והרבה כסף. לכן אני מעדיפה להתמקד באיכות גידול ילדיים מאשר הכמות למרות שלא אשקר בלב אני חולמת על היריון נוסף ועל עוד מישהו לחבק אבל יודעת גם להגיד תודה גדולה על מה שיש לי. ובשרשור שלכן ראיתי שכתבתן שאומרים ששניים זה לא משפחה וזה מזכיר לי שמישהי אמרה לי ששלושה ילדים זו משפחה ואמרתי לה שניים לא נחשב אז היא אמרה כן אבל שלוש זה ממש משפחה. מאיפה את קובעת מה זה משפחה????????.. אין סוף לסיפורים הללו. ומהיכרות שלי עם אמהות בגנים של הילדים ראיתי משפחות מרובות ילדים שלא מאושרות וראיתי גם אמהות במצבי ועוד כהנה וכהנה. הרבה פעמים הלקיתי את עצמי ואמרתי לעצמי - איך הן עשו הכל בגיל צעיר - ילדים וקריירה ובית ועוד ועוד ולא הערכתי את עצמי. אבל לא נראה שראיתי את האמת. היום אני מאושרת מאוד ויכולה להגיד בגאווה שיש לי משפחה לתפארת ויש לי מקצוע ויש לי שאיפות ואתגרים רבים עדיין להתמודד איתן אבל מצבי הוא כבר לא מה שהיה בעשור הקודם. אז בנימה אופטימית נפרדת מכן ומחזקת אתכן ומתפללת בשביל כל אחת מכן שהאביב יביא לה פריחה מלבלבת בכל התחומים שתבקש. חג שמח!!!

לי יקרה קראתי את ההודעה מהעבודה היון ונקוו לי דמעות בעיניים. ממש חיזקת אותי שתדעי. מאוד התרגשתי שטרחת לכתוב לנו לשם העידוד והחיזוק. אני עברתי שלב קשה של הלקאה עצמית. עכשיו פשוט כואב לי. שישנתי. שחתונה וילדים לא היול בסדר העדיפויות שלי שקטע אקטיבי אלא, בטח שיבוא, ומתי שיבוא יופי. היום הייתי אצל האחיות והעובדת הסוציאלית. אני חושבת שזו ממש הצלה בשבילי שיש שם מישהו כמעט כל הזמן שאפשר לדבר איתו. העובדת הסוציאלית הקשיבה לכל הסיפור של ההזרעה ומאוד ניחמה אותי. היא גם אומרת לי המון שהיא חושבת שהקשר שלי עם בעלי מאוד מיוחד ועליי לשמור עליו. האחות דיברה איתי בעדינות על תרומת ביצית ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא יודעת איך אני מגיעה לעבודה ומתפקדת עם כל עול החיים שאלה אחרי בוקר כזה. יש לי חברה שגילתה לי שיש לה בעיות פיריון קשות. הבחורה בת 28. עדיין זה לא מונע ממני להלקות את עצמי על כך שטרחתי להתחתן בגיל 40. טוב החיים מורכבים וגם לזה היו סיבות. לפחות העניין החתונה היה לי הפי אנד. היום זה יום של רחמים עצמיים.

מישי יקירה, מתפללת למענך שתראי בסוף את האור בקצה המנהרה כתבת שאת מרגישה מעט מוזנחת מבחינת טיפול. את מטופלת אצל רופא פרטי? ציבורי? רופא תותח שאת סומכת עליו? אם הוא לא כזה, הרי שאת צריכה לרוץ לכזה, ואם את זקוקה להמלצה, אשמח לתת.... עדי

ההודעה שלך נוגעת מאוד ללב. בין השורות אני קוראת את הכאב והעצב על אובדן חלום הילד השלישי, אבל אני מאוד מבינה ומעריכה את החלטתך לא לגשת לעוד טיפולים. אני מראש די הנחתי שאעשה כל מאמץ טיפולי כדי שיהיו לי שני ילדים, בע"ה, אבל אחרי זה אשאיר את ההחלטה בידי שמיים ולא אפנה לעוד טיפולים. כמובן שהדרך המתארכת עכשיו רק מחזקת את ההחלטה הזאת. אני חושבת שכל מי שאומר ש"שני ילדים זאת לא משפחה" לא יודע על מה הוא מדבר. מבחינתי גם ילד אחד זאת לגמרי משפחה ושינוי טוטאלי מאין-ילדים, גם אם זה עדיין לא מרגיש מספיק בתרבות שלנו. ומי אומר את זה בעצם? אני מניחה שבעיקר במגזרים שבהם משפחות גדולות זאת הנורמה, אבל אפילו מבחינה הלכתית שני ילדים זאת המצווה (לפחות אם אחד מהם הוא בן, אבל נניח כאן לדקדוקים ההלכתיים...). ובדיוק כמו שאמרת, לי, משפחה גדולה זאת לא ערובה לא לאושר, ולא לילדים מטופחים. תחגגי את המשפחה שלך, את האהבה שלך לבעלך, את המקצוע שלך. יש עוד כל כך הרבה אתגרים לפנינו ועוד ילד זאת לא מהות הכל. מקווה שעוד תקפצי לבקר ולעדכן מדי פעם, נשיקות!

כמה שאני מבינה איפה שאת נמצאת. כמה אני חולמת על עוד אחד/ת קטנטנים... נכון, לא התחלנו את הדרך כל כך צעירות, אבל יש לנו המון המון המון בידיים. כל יום שעובר אני נמרחת מאושר על מה שהושג, ומידי פעם מתגנבת ללה מן הרגשה חמצמצה כזו של - מה זהו? כאן מפסיקים? אבל הרחם שלי רוצה עודדדדדדדדדד. מניחה שיהיו עוד נדודי שינה על העניין. אבל צריך גם לשקול את צד הילדים. עם כל זאת שהחברה שלנו משתנה וההורות הופכת למבוגרת יותר ויותר, צריך גם לדעת מתי להגיד תודה על מה שיש ולעצור את המירוץ.. אני עדיין לא יודעת אם עצרתי או לא. אבל ימים יגידו. תודה שאת פה איתנו תמיד. שבת שלום והמשך בלתי נגמר של חום ואהבה משפחתיים!