היי בנות

יש לי חדשות טובות וחדשות פחות טובות. אז ככה לאחר שביצעתי צילום רחם נצפה משהו לא תקין והפרופ' רצה לעשות לי היסטרוסקופיה ולפרוסקופיה. אם כבר הרדמה אז את הכל רצה. נורא הפחיד אותי שאני שמעולם לא נותחתי ולא נזדקקתי לשום פעולה כירורגית פתאום צריכה לעבור ניתוח שלא תמיד מבוצע בהרדמה מלאה ועוד (לפי דעתי) מיותר. היום הלכתי לקחת הפניות על מנת לקבוע תור והאחות אמרה שהוא ביקש קודם לעשות אולטראסאונד תלת מימד על מנת לוודא שאם באמת צריך. שמחתי כי זו פעולה פחות חודרנית ובטח עם פחות סיבוכים. החדשות הפחות טובות הן שגיסתי בהריון. נודע לי ביום חמישי ועברו עלי כמה ימים של עצב. ניסיתי להרגיע את עצמי אך זה נורא קשה. פתאום כל החוויות של הפעם הקודמת כאשר גיסתי השנייה הייתה בהריון עולות ומזכירות לי הכאב שהשארתי מאחור. מי שזוכרת אני הריתי פעמיים במשך 6 שנים ושניהם נפלו. ההפלות עצמם הם הכואבים מאשר הידיעה שמישהי קרובה בהריון. למעשה עדיין לא התגברתי על ההפלה הראשונה על השנייה פחות כאב לי. ההריון הראשון היה בהפתעה גמורה כי לא האמנו שאנו מסוגלים להרות בגלל בעיית זרע של הבעל. כמה שמחתי ואחרי יומיים היו לי דימומים וכל השמחה הפכה פתאום לעצב אחד גדול. ועד היום יש לי פחד להרות שוב. מעין הרגשה שאני אשמה למרות שאני יודעת שאני לא. אבל זה לא עוזב אותי רגשות האשמה האלו. שלא תבינו אותי לא נכון אני שמחה בשביל גיסתי שהיא מנסה שנתיים להרות ואחרי הפריית מבחנה אחת היא נקלטה להריון. אך נורא כואב לי כאילו שאני נשרפת באש הגהינום ואף אחד לא מבין אותי. אני כל הזמן חושבת מה עובר עלייה ומה היא מרגישה וכולי קנאה ומה שהכי קשה בזה שהיינו בעבר מסוכסכות ורק עכשיו התחלנו להתקרב. אני רוצה מרחק, בעבר היה לי קל יותר לשנוא אותה, היום אני רק צופה מן הצד.

מתוקה כמה קשה זה וכמה אני מבינה את הקושי הזה לראות מהצד מישהי קרובה אליך בהריון ואת עדיין לא. אצלי 2 הגיסות שלי בהריון בהפרש של שבועיים אחת מהשנייה וכשכולם נפגשים הן יושבות ומדברות על ההריון ואני מהצד מסתכלת עצובה ולא יכולה לשמוח בשמחתן. אבל מה לעשות זה המצב ועם זה חייבות אנחנו להיתמודד כדי לאסוף כוחות נפשיים להמשך עלינו רק לטובה בהפריות. מתוקה הפחד שלך סליחה להגיד לך לא תורם כלום לעצמך זה רק מזיק ומוסיף עוד מחשבות שליליות .אז קחי את עצמך בידיים ותמשיכי הלאה עם כוחות מחודשים ומלאים אנרגיות חיוביות ואני יודעת כמה זה קשה אבל הקושי הזה ישתלם בסוף. עוד קצת מאמץ וזה יצליח לך. בהצלחה מכל הלב רחלי

אני כל כך מבינה אותך להרגיש אוט. אני חושבת שבמקרים כאלו זה או להצטרף אליהן או לשמור מרחק. אני למשל מנסה לשמור ממנה מרחק כדי להפחית את הכאב. אבל אם אפגש איתה באירועים משפחתיים או בשבתות במקרה אין לי בררה אלא להתמודד.אולי קשה לכן להמין אך משהו בתוכי קיווה שהיא תהרה כבר שהיא לא תחווה את מה שעבר עליי כל השנים. ומה גם שהיא ניסתה שנתיים רצופות להרות ואנחנו לא ממש טופלנו עד לפני שנה שלקחנו את עצמינו בידיים. זה מגיע לה עם כל הזריקות והניתוחים שעברה. אתן מבינות הגישה האמבוולנטית היא זאת שמקשה עליי. כי עם קנאה למדתי לחיות.

יש משהו מנחם בידיעה שעולים על הבעייה ושניתן לטפל בה. עם זאת, אין ספק שזה מפחיד. פשוט צריך לעבור את זה וזהו ואח"כ אנחנו מרגישות כאילו ניצחנו את העולם, לא? לגבי גיסתך....זה כואב תופת להבחין בהריונות של אחרות, בעוד אנו נאבקות ועוברות את הימים בחרדה וחוסר וודאות ושקט מאחר ואנחנו לא נקלטות, מה גם, שזה כל כך רחוק ממה שדמיינו. אני ממליצה לך דבר כזה: אם את מרגישה שאת זקוקה להתרחק, אז תתרחקי, גם אם זה יהיה אגאוסיטי ומעט פוגע. הבעייה עם הקנאה הזו, שאת לא המצאת אותה, כולן כאן חווות בצורה כזו או אחרת את הרגשות הקשים הללו, שלא ניתן כמעט לחלוק אותה עם הסביבה. יש המון תהליכים נפשיים שמתרחשים בנו במצבים כאלה, שעדיף אולי, לתת להם לקרות בקצב ובתנאים להם. אם עכשיו מתאים לך להתרחק, זה בדיוק מה שתעשי, ותזכרי שזה ממש ממש בסדר! תעשי רק את מה שהלב ירגיש איתו הכי בנח. איתך, דניאל.

האם אתן מרגישות שאתן לא הרות כי הקדוש ברוך הוא החליט שלא מגיע לכן? כך אני מרגישה לפחות, כי אומרים שחיים ומוות בידו (גם פרנסה). אם זה נכון והוא לא רצה לתת לי ילד אז למה להעניש אותי ולתת לי להרות פעמיים ואחר כך לקחת לי אותם בחזרה? למה לתת ליל סוכרייה על מקל ולקחת ממנו?

שאחרי כל השנים האלו אחותי הגדולה נזכרה לייעצץ להתקרב אליה ולהיות חברה שלה. בתירוץ שזה יכול לשמש לי לעזרה בעתיד. ואני עם כל הרצון קשה לי לסרב לאחותי כי גם אי אפשר לדבר איתה . אנחנו משני עולמות שונים. למשל הבוקר הייתה בינינו אי הבנה. האמת שגם ממנה בא לי לשמור מרחק...