להיות או לא להיות?

שלום דר' גידי, העניין שלי אינו קשור בזהות מינית אך קשור בזהות באופן כללי, אשמח אם תחווה דעה. אני מתנצלת על האורך ובהחלט אבין אם תבחר לא להעלות את ההודעה או לא להשיב עליה. 1)אני בת 40+ נשואה לאותו אדם במשך 25 שנים, יש לנו ילדים גדולים וגם קטנים, נמצאת בטיפול כשנתיים וחצי. הגעתי לטיפול מסיבות מקצועיות לכאורה. הטיפול בשבילי זה כמו לחצות את כל הקווים האדומים, משום שלמרות השנים הרבות של החיים הכאילו נורמליים, הזוגיות וכ' מעולם לא שיתפתי לא את בן זוגי ולא אף אחד או אחת אחרים במחשבותי או רגשותי האמיתיים, לא עלה על דעתי לעשות את הדבר הזה וגם לא יכולתי, אפילו בטיפול אני לא ממש או רק באופן חלקי, יש לי כל מיני עניינים פרטיים ואני לא ארחיב על כך. כלפי חוץ אני בסדר, מתנהגת בסדר יודעת לומר את הדברים הנכונים. במידה רבה הטיפול עזר/עבד, אני מרגישה שסופסוף התבגרתי/התחברתי קצת. בזמן האחרון קצת נמאס לי, אולי שנתיים וחצי מאוד סוערות ומטלטלות מבחינתי הספיקו לי. בנוסף לכך בעלי רוצה מאוד שלא אהיה בטיפול: א. לדעתו אין לי צורך בשום טיפול. ב. היה עדיף שאם כבר אלך לסוג אחר של טיפול קואצ'ינג או סי.בי.טי משהו יותר קצר ואפקטיבי. ג. העניין הכלכלי, אני לא תורמת מי יודע מה לתזרים המזומנים המשפחתי אז לא מגיע לי. (ד. נראה לי שהוא מקנא כך היה מההתחלה, אולי הייתי צריכה לפנות למטפלת אישה מתוך התחשבות בו, הלכתי למטפל גבר כי בשבילי זה היה הרע במיעוטו ולא בגלל שאני אוהבת גברים. בזמן האחרון הוא חושד שאני מסתירה ממנו דברים, דווקא עכשיו כשאני קצת יותר אמיתית!) הוא כועס עלי, ואני מרגישה חסרת ערך ומטופשת אני לא רגילה לעמוד על דעתי, ותמיד מוותרת לו . אם לא הייתה לי מחויבות כלפי בעלי והייתי בעלת המאה והדעה, אולי למרות שקשה לי להיות מטופלת ולא כל כך בא לי להמשיך, הייתי מסיימת את התהליך . אני שוב מוצאת את עצמי באותה עמדה נחותה שבה אין לי למעשה דעה, ושאני צריכה להתבייש בכך שאני רוצה משהו, שאני מוציאה כסף על עצמי ושמה שקשור בי הוא לגמרי לא חשוב. בניגוד לעבר אני כבר לא כל כך פוחדת שיעזוב אותי, אולי רק קצת, אך מספיק בשביל שאעשה שוב מה שהוא רוצה. אני לא יודעת מה לעשות. 2) כשאני מבקשת מהפסיכולוג שיעריך כמה זמן הוא חושב ייקח הטיפול הזה , התשובות שלו מתחמקות ולמעשה אף פעם לא משיב לשאלה. בפעם האחרונה ששאלתי או השיב "אני שומע בשאלה שלך את המשאלה להירפא" (נו באמת!?)

שלום בלומה, קראתי בעיון את הודעתך. טיפול פסיכולוגי של אחד מבני הזוג (ואכן, לרוב המצב הוא שהאישה בטיפול והבעל לא) אכן עלול לעורר חוסר ביטחון וכעס אצל בן הזוג שאינו בטיפול, בעיקר כשהטיפול מעודד עצמאות ונפרדות. במצב שאת מתארת אני לא רואה איך טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, ובוודאי שלא קואצ'ינג, יכולים לעזור, אלא באמת הגישה הפסיכודינאמית שבה נוקט הפסיכולוג שלך. בגישה זו ובסוג הקשיים שהעלית לא ניתן לחזות מראש את משך הטיפול. לדעתי, את צריכה להבהיר לבעלך בצורה חד-משמעית שאת לא מרגישה טוב, רע לך ואת הולכת לטיפול פסיכולוגי כדי להרגיש יותר טוב, בדיוק כפי שהוא היה הולך לרופא שיניים אם היו לו כאבים בשיניים. נקודה. מעבר לכך, שאלות בדבר מימון הטיפול וכיו"ב אינם מעניינו, גם אם הוא משלם על כך. דברי אליו בשפתו הפראקטית והסבירי לו שעל מה שמשלמים בזול משלמים אחר כך ביוקר - לצערנו, זה באמת המצב בכל מה שקשור בשירותי בריאות הנפש בישראל. זה גם תרגיל מצוין באסרטיביות מול בעלך. שאלות שאינן קשורות בהומוסקסואליות ניתן להפנות אליי בפורום פרפקציוניזם http://www.doctors.co.il/forum-4068 . בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

שלום שוב תודה רבה, עזרת לי מאוד, ואכן ישנה בעייה של נפרדות בגלל זה אני אף פעם לא יכולה לומר לבעלי שאני מרגישה רע, גם כשרע לי מאוד, אם אני משתפת אותו, הוא ישר קושר את זה לעצמו, נאטם בפני כל הסבר הגיוני אחר ונכנס בעצמו לחרדות ודיכאון. שנינו מגיעים מרקע משפחתי מאוד קשה ובעייתי. הדבר האידיאלי היה שגם הוא היה פונה לטיפול, אולי בעקבות התובנות שהיה מקבל היה זורק אותי, אבל... אני חושבת שבאמת אבהיר לו שאני מרגישה רע לעתים, ושזה לא קשור איליו למרות הקושי שלו לשמוע את זה. שבת שלום