אבחון פסיכולוגי

שלום ד"ר ראשית, אני מבקש להביע הערכה גדולה על העבודה שלך בפורום הזה. קראתי כמה מן השאלות והתשובות שעניתי, וחשבתי לעצמי כמה טוב שיש את הפורום ואותך שיכולים לסייע במצוקות שונות. אני נזכר בימים עברו כשהייתי כולי מבולבל וזקוק לעזרה ולא ידעתי עם מי אני יכול לדבר, ולו כדי סתם לדעת שההתלבטויות שלי כשלעצמן הן לגיטימיות. אני מבקש גם להנות מעזרתך: אני אמור לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי [רורשך TAT בנדר וכו'] במסגרת תהליך קבלה לעבודה. אני הומוסקסואל שחי עם גבר מזה 8 שנים לערך, בזוגיות טובה, מוכרת וידועה [לפחות לכל בני משפחתי, חבריי ומכריי הקרובים]. שלם מאוד עם מי שאני, אוהב את חיי כמו שהם, וחש רגוע בשאלת זהותי המינית [כן, גם אני אוהב שירי ארוויזיון ואת ריטה, גם אותי מעניין כל מה שקורה עם הקהילה ההומו-לסבית, גם אני מתלבט בשאלות כמו אם להביא ילדים או לא ואיך, גם אני מתלבט ב"פאסיבי או אקטיבי" וכו']. אני מוטרד מן האבחון, משום שאני חושש להפגש בפסיגולוג/ית שאינם גיי-פרנדלי, שינסו לחקור את הסיבות והטעמים להיותי הומו כדי להגדיר את זה בהתאם לספרים. כן, יש לי אמא דומיננטית ואלוהים יודע מה עבר עלי בתקופה הפאלית שכיום אני הומו. בסדר...הבנתי שהתאוריות של פרוייד מעסיקות את כל העולם. אבל אותי זה כבר לא מעסיק. אני הומו, הוריי הם אנשים תומכים, אוהבים ומלווים, מזדקנים להם לאיטם, כבר לא ממש בריאים ועדיין עושים - כפי שתמיד עשו - את כל מה שהם יכולים כדי להיות הורים נהדרים [ובמידה רבה גם הצליחו]. כמו כולם הם בני אדם עם טוב ורע. אין לי חשבון איתם, והאמת ממש לא מעניין אותי למה אני הומו. אני כזה, וזהו. והאמת, לא כל כך בא לי לשתף פעולה עם אותה "חקירה", שאין בה בעצם כל תועלת להבנה מי אני היום. אלא - שאני כבר מכיר אתכם הפסיכולוגים: מי שלא משתף פעולה הוא "הגנתי", "מסתיר" וכו'. נו נו - אין דרך לצאת מזה. וכשאני קורא את מה שכתבתי למעלה אני גם שואל את עצמי: או קיי, אם הכל כל כך פתור לך, ואין שום בעיה - אז מה אכפת לך להכנס לזה? והתשובה היא: עברתי טיפולים פסיכולוגיים בנושא, דשתי בו, דנתי בלי סוף בשאלות מי היתה אמא שלי והאם היא הכילה אותי, גוננה עלי, אהבה תמכה או סירסה. וכיום אני מאוד רגוע שהיא עשתה כל שיהייתה יכולה - ואף הרבה מעבר ליכולותיה - ואני גדלתי להיות מי שאני [ממש כמו שטבח יכול להשתמש בכל החומרים הטובים, אבל האוכל שיצא הוא לא בדיוק מה שהוא [הטבח!!!] התכוון שיצא, אלא משהו אחר, לאחד זה טעים ולאחר לא כל כך, אבל זה האוכל]. ובכל מקרה, היום אני חושב שההורים שלי הם ההורים הטובים ביותר עלי אדמות, בשבילי...[אולי כי אין לי אחרים (:]. מבחינתי הנושא הזה סגור ולא מעניין, ואני חושש שלא אצליח להבהיר את תחושותיי אלה. שכל דבר יהיה רע: אם אסביר ואספר על הוריי בילדותי, ואיך הרגשתי וכו' אאובחן כמי שסובל מקומפלקסים בלתי פתורים עם אמא שלו או אלוהים יודע מה אחר, ואם אדחה הנסיונות לחדור לשם מן הנימוקים הנ"ל - אתפס כ"הגנתי". ובכל מקרה לא אוכל ישמע ה"תת מודע" שלי כפי שיפרש אותו הפסיכולוג [ולאו דווקא הנכון], ולא מה שאני אומר. מה דעתך? האם יש דרך להבהיר את עצמי באופן שלא אתפס כ"הגנתי" וכו'.

שלום מבולבל, תודה על המילים החמות. קראתי את פנייתך המפורטת בעיון רב ולי אתה לא נשמע מבולבל וגם לא הגנתי. גם ה"ספרים" שפסיכולוגים קוראים ולומדים מהם השתנו והומוסקסואליות אינה נחשבת הפרעה נפשית ב"ספרים" אלה מזה שנים רבות. אין גם אפשרות לגלות באמצעות מבחני אישיות אם אדם הוא הומוסקסואל (נעשו כל מיני ניסיונות, אך הם אינם נחשבים תקפים ומהימנים). נכון, שבמסגרת האבחון אתה בהחלט עשוי להישאל גם שאלות אישיות, כולל שאלות על זוגיות ועוד יותר, שאלות על עברך התעסוקתי כדי לבדוק עד כמה היית יציב במקומות עבודה קודמים. אני חושב שאם היית יציב מבחינה תעסוקתית כמו שאתה יציב בזוגיות שלך, לא תהייה בעיה מיוחדת, גם אם תדווח לפסיכולוג על קשר של 8 שנים עם גבר. רוב הדעות הקדומות של פסיכולוגים בקשר להומוסקסואליות נוגעות לחוסר יכולת לקיים מערכת יחסים יציבה, לכך שמדובר באנשים אימפולסיביים שאינם מסוגלים להתמיד בקשרים ודווקא קיומה של מערכת יציבה עשויה לפעול לטובתך. כל זאת, כמובן, בתנאי שאתה מביא איתך עבר תעסוקתי יציב. וסתם, כדי לא "להפחיד" אף אחד, רצוי להקפיד על הופעה סולידית ככל האפשר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.zarut.com/shrink-friendly

תודה ד"ר. אגב, כן - במקביל לזוגיות הקבועה אני גם עובד בעבודה קבועה ומנהל פרקטיקה עצמאית מזה 8 שנים [שזה אומר מאז שסיימתי את הלימודים האקדמאיים]. וגם אם אתאמץ קשה לי להראות לא סולידי... בכל אופן - המון תודה, הרגעת אותי.