חושדת באמא שלי..

שלום! שמי בר ואני בת 16. יש לי משפחה גדולה ומאושרת ברוך ה'. משפחה ממוצעת, מסורתיים מינוס.. אחים שלי חילוניים, אני היחידה ששומרת שבת בבית, ההורים שלי בין דתי לחילוני.. אומנם לא נוסעים בשבת אבל מדליקים אור פה ושם או מיקרוגל וכו'. אני אומרת את זה כי יכול להיות שזה קשור למה שאני הולכת לספר. אני מרגישה די רע לומר את זה או לחשוב את זה, אבל אני קצת חושדת באמא שלי. ז"א, היא גורמת לי לחשוד.במשך החודשים האחרונים, כמעט חצי שנה אני שמה לב לכמה תופעות מוזרות.. היא כל הזמן מסמסת בפלאפון, היא יוצאת מהבית לפעמים לחצי שעה וחוזרת רק עם מוצר אחד או שניים ואומרת ש"היה תור ארוך מאוד בסופר".. אני שמה לב שהיא כל הזמן מרגישה צורך להסביר מה היא עושה כדי שאני כאילו לא אחשוד.. למשל, כשהיא פותחת את הפלאפון ומתחילה לכתוב SMS היא אומרת "אני שולחת SMS לדגנית.." (חברה שלה מהעבודה, או "צופיה התקשרה אליי ולא עניתי לה..". היא כל הזמן מוחקת את השיחות היוצאות והנכנסות בפלאפון, מוחקת את כל הSMSים, גם דואר יוצא וגם נכנס. פעם אחת היא שכחה טיוטה, אני לא זוכרת את הניסוח המדויק אבל זה היה משהו עם להתענג, ובעלי היקר. ולא, זה לא נשלח לאבא שלי. בדקתי בפלאפון שלו, ואבא שלי שיהיה בריא, לא יודע אפילו לפתוח או לשלוח את הSMSים, שלא לדבר על למחוק אחד מהם.. אבא שלי כל כך תמים וצדיק, הוא בחיים לא ישים לב לזה. פעם אחת היא שכחה למחוק SMS אחד בדואר היוצא וכתבה לו שהיא מתגעגעת מאוד או משהו כזה. המספר כמובן לא שמור, היא בוודאי זוכרת אותו בע"פ. העתקתי את המספר וכשבאתי לשמור אותו בפלאפון שלי, הופיע סימן שאומר שהמספר כבר קיים בתא 67. בדקתי מה המספר והתברר שזה מספר של חבר של המשפחה, הוא גרוש, ועובד במקום העבודה של אמא שלי. כך הם הכירו, בכל אופן. אמא שלי כנראה חושבת שאני טיפשה בקטע הזה. ובכן, היא טועה לחלוטין. אני ערה לכל מה שמתרחש ושמה לב להכל, לכל מה שהיא עושה. לכל הפסיכולוגיה ההפוכה בשקל שהיא חושבת שאני אוכלת אותה ואני כל כך, כל כך, לא. מה אני יכולה לעשות במצב כזה? מצד אחד- אם אני אחשוף את השקר שלה (במידה ואכן יש כזה) זה עלול חס וחלילה, חס ושלום, ליצור בלאגן גדול במשפחה שלי (ח"ו). אבל מצד שני- קשה לי לבלוע כל הזמן את הצפרדע הזאת, לראות דברים מבלי להגיב, לראות אותה שולחת SMS ועושה קטעים קטנים כאלה של תחמנות מבלי להגיב. ייתכן גם שאני טועה. רוב הסיכויים שלא. אז מה לעשות..? תודה רבה!!

שלום בר, אני מודה שזו אחת השאלות הקשות ביותר שנשאלתי אי-פעם. התגובה הטבעית הראשונית שלי היא לומר מה שהייתי אומר להורה שמתערב יתר על המידה בחיי הילד שלו והוא לכבד את פרטיותו. אמא שלך היא אדם מבוגר, הקיים בזכות עצמו, וגם על אבא שלך, עם כל "תמימותו", אינך צריכה להגן. עם זאת, אני מבין היטב את חששותייך מפני פירוק המשפחה ואת הזדהותך עם תחושת הנבגדות של אביך. את גם נמצאת בגיל שבו אמך אמורה להוות מודל הזדהות עבורך, ואת מוחה, בצדק מבחינתך, שהיא אינה כזו. כפי שאני רואה את הדברים יש כמה אפשרויות שפתוחות בפנייך: א. לשים לב מה קורה בין הורייך. לפעמים הפלירטוטים הללו נשארים "תחביב" לא ממומש (אולי לא מוסרי בעינייך אך גם לא מסוכן). האם יש בין הורייך חיבה הדדית? האם אמך דואגת לאביך? האם, עד כמה שזה קשה לומר, "חוץ מזה הכול בסדר"? ב. את יכולה לדבר עם אמך, בלי להטיף לה מוסר, אלא לומר שגילית מה שגילית ולומר עד כמה זה מכאיב לך, עד כמה את חרדה לגורל המשפחה, עד כמה את דואגת לאביך בשל כך. כלומר, חשוב שתשאירי לה את תפקיד ההורה ותדברי רק על עצמך במשפטי "אני" ובלי להאשים. ובעיקר שנורא עצוב לך בגלל זה. ג. הייתי ממליץ מאוד שתפני לייעוץ פסיכולוגי בעצמך. קשה עד בלתי-אפשרי לנערה מתבגרת להכיל בתוך עצמה סוד שכזה. הייתי אפילו מרשה לעצמי להסתכן, להרחיק לכת ולומר שאם תמשיכי לשמור את הסוד לעצמך, הוא עלול לגבות ממך מחיר רגשי בשלבים מתקדמים יותר בהתפתחותך ולהשליך על יכולתך לתת אמון בגברים. הנה אפוא קישור לרשימת מרכזי הייעוץ של "דלת פתוחה" ברחבי הארץ בהם ניתן ייעוץ ללא כל דרישה לחשוף פרטים מזהים: http://www.opendoor.org.il/About.aspx?did=115 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-frineldy.co.il