חוסר אונים מול האוכל.

שלום רב! שמי חני ואני כמעט בת 54. שוקלת 100 ק"ג, סכרתית (התחלתי כבר להזריק 10 יחידות אינסולין בנוסף על 2 כדורים). סובלת מאוסטופןרוזיס, תת פעילות של בלוטת התריס ועוד..... שוחה 3 פעמים בשבוע חצי שעה כל פעם ועובדת כמורה שעומדת על הרגליים ומטפסת מדרגות רבות..... מזה שמונה וחצי שנים אני בקבוצת תמיכה למכןרים לאוכל שסחיעה לי להוריד 34 ק"ג. אח"כ עליתי 15 בגלל עודף לחם ולא שום דבר אחר. חייתח שנה ללא פחממות וירדתי 15 ק"ג. מהקיץ שעבר עליתי הכל חזרה כי נשברתי... ניסיתי לחזור לדרך כל פעם מחדש ולא הצלחתי. שומרת על אותם 100 ק"ג שלושה חודשים ולא מצליחה לסתום את הפה..... גם כעת מנסה לרדת מהפחממות שהן בוודאות הרעל שלי ולא מצליחה... אנא!! זקוקה לעזרה!!!! על סף יאוש מוחלט!"!!! תודה.......

אין ספק שעברת הרבה. אנחנו פוגשות הרבה אנשים שהצליחו לתקופת ארוכות לשמור על משקל יותר נמוך בכל מיני דרכים. ואז יש משבר ונראה כאילו שאין מוצא. השאלה היא הרבה יותר בסיסית. איך משנים התנהגות אכילה ולומדים לחיות בשלום עם אוכל. איך מגיעים למצב שבו את שולטת באוכל ולא הוא בך? איך לומדים לעצור? מה שאת מתארת, הוא משבר שאת יכולה לצאת ממנו. אבל כדי לצאת ממנו לא מדובר בהחלטה שממחר אין. צריך לחשוב על מה יש. האם באמת פחמימות הם ה"רעל" שלך או רק טריגר לדברים אחרים? ממה נובע הקושי לעצור את האכילה? רק מהאוכל? כדי להוציא את ה"מפלצת" מהאוכל כדאי לחשוב על איך כדאי לאכול ולא ממה צריך להימנע. כדאי לחזור למקום שהאוכל הוא מה שהוא ולא משהו ש"סופג" את כל מה שקורה לנו בחיים. אי אפשר להימנע מאוכל, כי אנחנו זקוקים לו על מנת לחיות. הדרך היא בצעדים קטנים, ללמוד איפה המקומות שאת חזקה בהם מול אוכל. ולהתחיל מהם. לשחרר את הצורך בירידה במשקל בשלב ראשון, כי הרי אם הרגלי האכילה ישתנו, ירידה במשקל תהיה תוצאת לוואי רצוייה,ולא הפוקוס העיקר. יש דרך לצאת מהמקום שאת נמצאת בו, אבל כמו כל דבר אחר, מדובר בתהליך, ארוך טווח ולא בהימנעות ממאכל זה או אחר.

אבל איך מרפים? איך משתחררים? איך עושים את זה בדרך אחרת שאינה דרך 12 הצעדים שעשיתי או הפסקת המלחמות.... איך????