ללאה המקסימה

קודם כל תודה על הפורום המאלף. אני מאוד מתעניינת בגישה שלכן, קראתי באתרים ובפורום וגם לא מעט באנגלית על גישת הנון דיאט. אני מאוד מתחברת לזה אחרי שנים של דיאטות ללא הצלחה, אני מרגישה שכאן בעצם נמצא הסוד של הרזים.. אני יודעת שהחלק של אכילה לפי רעב ושובע הוא קטן בכל המכלול, אבל בכל זאת יש לי שתי שאלות שנוגעות לנושא. תראי, לאה, אני יודעת שכל הספרים וכל התיאוריות וכל המדע שקשור לתזונה פשוט לא עובד (לפחות במקרה שלי הוא נכשל בשלב היישום) אבל מאוד קשה לי לבטל במחי יד את כל התורה הזאת. והיה לי יותר קל לעבור לגישה אחרת לגמרי (180 מעלות) אם היא הייתה מסתדרת לי עם התורה של הדיאטות, כפי שהיא מופיעה בספרים. השאלה הראשונה שלי נוגעת לעניין המאזן הקלורי השלילי. אנחנו הרי לא הולכים לקרוא תיגר על זה שבכדי לרזות צריך להוציא יותר ממה שמכניסים, נכון? (אולי כן? לא יודעת..) ואם האקסיומה הזאת נכונה, איך זה שאדם שאוכל לפי צרכי הגוף יהיה במאזן קלורי שלילי? לפי הבנתי, בתיאוריה כמובן ואך ורק בתאוריה, אם הייתי יכולה להכניס אדם למעבדה ולתת לו מזון בדיוק בדיוק לפי צרכי הרעב והשובע שלו, הוא יהיה במאזן קלורי נייטרלי, לא? לא ישמין ולא ירזה. הלא כן? שהרי הרזים לא מסתובבים רעבים כל היום. הם אוכלים לפי רעב ושובע (נניח שזה ממש מדוייק, בתנאי מעבדה) ולא ממשיכים להרזות. והרי שהם כבר רזים, אז אין בעיה. אבל למה שאנשים בעלי עודף משקל ירזו מזה? נשמע לי מבחינה "מדעית" שהם ישארו באותה נקודה. ועוד דוגמא - נניח שארוץ עכשיו 5 ק"מ ואשרוף לפי השעון דופק שלי 350 קלוריות. בתנאי מעבדה הגוף שלי ידרוש בדיוק את ה 350 קלוריות האלה ממזון, ואז אני נשארת בדיוק באותו מקום. לא? ושאלה שניה (ולא קשורה) - לפעמים אני מוצאת את עצמי אוכלת משהו קטן, בד"כ פחממתי ומתוק, ומיד מתעורר החשק לעוד ועוד. פניתי בשאלה לחברה שהיא דיאטנית והיא הסבירה לי שיש איזשהו משהו שקשור לירידת סוכר ועליית סוכר ומעגל אינסולין ועוד כל מיני דברים מדעיים כאלה.. :) שגורמים לנו לרצות עוד ועוד. הבחנתי, שכאשר יש לי אפשרות באמת אוכל עוד ועוד. לעומת זאת, לפני כמה ימים הייתי בסיטואציה בה לא יכולתי להמשיך לאכול (היה לי חטיף אנרגיה קטן בתיק ורק אחד ולא הייתי בבית) ולכן לאחר שסיימתי אותו נשארתי מאוד לא מסופקת ורציתי לאכול עוד עשרה. אבל לא היה לי. כשהגעתי הביתה כשעה לאחר מכן כבר לא רציתי את זה בכלל. האם לגישתך יש לזה הסבר פיזיולוגי? האם זה באמת רעב? לא הייתי רעבה אח"כ שעות, כך שלא ייתכן שמדובר ברעב אבל באותו רגע שהחטיף נגמר הרגשתי שאני יכולה לאכול עוד עשרה כאלה אם רק היו בסביבה..אני מבינה שלמדע יש הסבר לתופעה. אך מהו ההסבר לגישתכן? אשמח לתשובותייך, ואני מקווה שהשאלות היו בהירות. המון תודה. נועה

בוקר טוב נועה תודה על שאלותייך המובנות והטבעיות שמאפשרות לי לעשות סדר עבורך ועבור האחרים. ברשותך, אחלק את תשובתי לשני פוסטים נפרדים על מנת שלא להעמיס הפיזיולוגיה של ההרזיה - הנחות היסוד שלך הן שגויות יקירתי ומבוססות על הבנה לא נכונה של תהליך ההרזיה כמו גם של המושג "מאזן קלורי שלילי". ועתה אסביר. הגוף שלך שואף למסת שומן אידיאלית (רקמת שומן מינימלית ובריאה) ובמילים אחרות, הוא שואף להיות רזה. ועל כן, מכיל בתוכו את המנגנונים הרלוונטיים לאיזון מסת השומן, בינהם מנגנון הרעב-שובע. תאי הגוף שלך כל הזמן צורכים שומן למילוי הצרכים האנרגטיים. כל הזמן - 24 שעות ביממה. את לא אוכלת כל הזמן. נכון?! אם כן, מהיכן מקבל גופך את השומם לצרכיו האנרגטיים? מרקמת השומן העודפת. במצב של עודף רקמת שומן, למה שהגוף יסגנל רעב וישלח אותך לספק מבחוץ? הוא לא. הוא מסגנל לך רעב לספק רכיבים אחרים (לכן חשוב להסב תשומת לב למה שבאמת כמהים) כי לא על השומן לבדו יחיה גוף האדם. כשאת צורכת מזון שלא מתוך רעב, הגוף חייב להשתמש במה שמגיע אליו ממערכת העיכול ולכן מפסיק השימוש ברקמת השומן. ובעצם את מפריעה לו להשתמש בעודפים ואף מעמיסה עליו עוד. דמייני שלגופך 2 ברזים לאספקה אנרגטית: 1. מערכת העיכול - שומן ופחמימות המגיעים עם המזון שאכלת. 2. רקמת השומן. כשברז מערכת העיכול פתוח - יש לו עדיפות. כשאת רוצה לרזות ופותחת את ברז מערכת העיכול ללא צורך באופן כרוני, נסגר ברז רקמת השומן ולא מתרחשת הרזיה אפילו ההפך. למה ההפך? נניח שאכלת עכשיו שלא מרעב ולא מה שהגוף היה כמה לו. הגוף מתחיל להשתמש במזון הזה ומפנה לתאים הזקוקים לו (לא לרקמת השומן!!!). סיפקת אנרגיה שיכולה להספיק למשך זמן ארוך מאד. איך את ואני יודעות? הגוף לא מסגנל רעב (ז"א שיש לו - או מהארוחה האחרונה עדיין או מרקמת השומן). ובכל זאת, את בוחרת שוב לאכול שלא מתוך רעב. הגוף חייב לטפל במזון החדש ולכן אם נותרו עודפים מהארוחה הקודמת הוא ידחוף לרקמת השומן כדי לשמור על האיזון בדם. מאזן האנרגיה השלילי הוא מניפולציה דיאטטית. אנחנו לא צריכים לחשב ולנחש אותו. אלא לאפשר לנו להרגיש את הגוף בזמן שהוא עושה מלאכתו נאמנה. כל שאת צריכה לעשות זה לאפשר לגוף שלך לספק את צרכיו מבפנים (מרקמת השומן) ולהענות לצרכיו בהתאם לנדרש כשהוא קורא לך. תקראי לזה איך שבא לך. ההבדל בין רזים לשמנים מבחינת מנגנון רעב-שובע - הגוף השמן מסגנל רעב הרבה פחות מגוף רזה. לכן אצל שמנים תורגש ירידה בצריכה הכוללת של מזון. ולמה הגוף שלהם מסגנל פחות רעב? כי הוא צריך פחות מבחוץ, יש לו בפנים. כמי שמלווה כבר שנים רבות מתאמנים בתהליך כזה, תמיד נרגשת לחוות איתם את השינוי הזה. כשרקמת השומן מצטמצמת למינימום שלה. יש פחות בפנים, הגוף מבקש יותר מבחוץ. ולא! לא כל היום. טעות היא לחשוב שהגוף זקוק להרבה אוכל. ואת זה תוכלי ללמוד ולדעת דרך הפניית תשומת ליבך האובייקטיבית לגופך. עיוות נוסף בתפישתך נוגע לסוגית הפעילות הגופנית כשהגוף שלך שורף 350 קלוריות בפעילות גופנית - לא ברור לי ההגיון שתארת. למה שהגוף ידרוש אותם חזרה, אם הם עודף? מהיכן הקביעה הזו? הגוף הבריא, ידרוש רק את מה שחסר לו ודרוש לו עם או בלי פעילות גופנית. אם מדובר בפעילות אירובית, נחוש בראש ובראשונה את הצורך במים ובמינרלים שאובדים בזיעה. רזים רבים יעידו בפנייך כי לאחר פעילות אירובית הם חשים צמאים אך שבעים. בגלל השימוש של הגוף בשומנים, יש שטף של שומן מרקמת השומן לדם והגוף מזהה את זה כמו מצב שלאחר אכילה. יש להבין שככל שרמת הפעילות עצימה יותר (נוטה לאנאירובית עד אנאירובית קלאסית), הגוף משתמש פחות בשומן (אם בכלל) ויותר בפחמימות. ואת הפחמימות הוא בהחלט ידרוש ממך חזרה. לא על מנת לאגור ברקמת השומן אלא כדי למלא את מאגרי הפחמימות בשרירים ובכבד. מאגר הפחמימות בגופנו מוגבל מאד. וכשהוא מתרוקן הגוף מזהה את החסר המסוכן ויסגנל לך רעב. ולא "סתם" רעב אלא רעב למזונות פחמימתיים. הגוף יודע איך לרזות, יקירתי. את לא חייבת לדעת, אם כי הסקרנות שלך במקומה, את לא חייבת לדעת! מה שאת כן צריכה לדעת הוא שגופך הבריא יודע לעשות את העבודה ועלייך ללמד את עצמך לסמוך עליו ועל עצמך. ברור לי ששאלותייך הן חלק מהתהליך. נועה יקרה, אל תרפי, זה חשוב מדי. קראי שוב ושוב ואם משהו לא ברור הציקי לי עד שתביני. בשביל זה אני כאן. עוברת לחלק השני שלך לאה פינטו

שוב היי לך, נועה. מתיאורך, ההסבר אינו נמצא בפיזיולוגיה אלא בקוגניציה ובתודעה שלך. אחת האמונות (פרדיגמות) שקיבעת לעצמך ואת ממשיכה לקבע באמצעות איסוף אינפורמציה שתתמוך בה, היא: "כשאני אוכלת מתוק, אני תמיד צריכה עוד, הרבה" את הנוסח שני כאוות נפשך אך זה מה שאת מאמינה על עצמך. ומה שתאמיני הוא שיהיה. כיוון שקשה לקבל את האמונה הזו על עצמך את מעבירה אותה לגופך ולפיזיולוגיה שלו. וזו טעות. יקירה, רעב לא נעלם, בדיוק כמו שהצורך במתן שתן לא נעלם רק בגלל שאין שירותים בסביבה או בדיוק כמו שעייפות אמיתית לא תעלם כי המיטה שלי רחוקה. מדובר ב"רעב רגשי" סביב איסור עמוק שהתווית לעצמך בנוגע למתוקים, למזונות כאלה ואחרים. ככל שתגבילי את עצמך, כך תחפשי את הפרצות אל החופש שלך. ואז תצטרכי לתת לעצמך הסברים ראויים בדמות הפיזיולוגיה, הגוף, הגנטיקה ועוד כל מיני כאלה שיצא לשמוע במסגרת עבודתי. מה דעתך? שבת נהדרת שלך לאה פינטו

תודה לאה, על שתי התשובות המפורטות והמושקעות. שבת שלום!