שאלה לבלה/לאה

שלום לאה ובלה, אני ממשיכה בתהליך ולומדת בכל יום דברים חדשים על עצמי. לאחרונה עלתה בי תהייה מסוימת וחשבתי שאולי כאן אמצא את כיוון המחשבה הנכון. שמתי לב שכאשר מזונות שנחשבים בעיניי טעימים במיוחד נמצאים מולי, או כאשר אני נמצאת בחברת אנשים שאוכלים כאשר אינני מרגישה רעב, בהתחלה אני באמת לא רוצה לאכול, אבל אחרי כמה דקות, רק מהמחשבה על האוכל הזמין, נראה כאילו רעב אמיתי מתפתח. האם ייתכן שזמינותו הפיזית של המזון והמחשבה עליו מעוררות תיאבון שגורם לתחושת רעב אמיתית? חשבתי על הדברים בזמן שהכנתי עוגיות. כבר שנים שלא הכנתי עוגיות כי חששתי להתמודד עם הפיתוי. החלטתי לעשות ניסוי ולראות מה יקרה לי עכשיו. בזמן ההכנה אכלתי כמה עוגיות - הרגל ישן ומכוער שנולד מהחשש שמה שהכנתי לא מספיק טוב. פתאום חששתי שאולי אנשים לא יאהבו את מה שהכנתי ונוצר בי צורך נפשי לאכול הכל בעצמי לפני שמישהו יטעם ויראה כמה גרוע זה יצא (אגב, העוגיות היו נפלאות בסופו של דבר ולקח לי כמה דקות טובות להרגיע את עצמי). זאת היתה המשוכה הראשונה. בהמשך, הנחתי את קופסת העוגיות על השולחן וניסיתי לראות איך יגיבו כל בני הבית. כולם אהבו את העוגיות, אבל לא נרשמה היסטריה מיוחדת בקרב בני הבית הרזים. נראה כאילו הם בכלל לא שמים לב לקופסת העוגיות שיושבת על השולחן ורק אותי הקופסה הטרידה בלי הפסקה. לפעמים מעוררת תיאבון, לפעמים מעוררת מאבקים פנימיים, ובעיקר גוזלת זמן וכוחות נפש. חשבתי לעצמי - האם ייתכן שרק אצלי העוגיות מעוררות תיאבון? מרגיז אותי לחשוב שלדברים חיצוניים יש כזאת השפעה על התפקוד שלי. למה כל עוגה שבסביבה יכולה לעורר בי סערת רגשות ומלחמה פנימית? למה אני "חייבת" לאכול? האם מדובר בתגובה פיזית שאין לי שליטה עליה? או אולי זה ההרגל, או ההקשר שהמוח הפרטי שלי עושה בין האוכל לתגובה? בהתחלה חשבתי שמוטב להעלים את הקופסה, אבל זה לא יפתור את הבעיה. זה מרגיש לי כמו בריחה. מה אתן חושבות?

היי פרפר תחילה, ברצוני להוקיר את היכולת שלך להתנסות, לבחון על מנת להבין וללמוד. מנגנון הגירוי (מזון זמין כלשהו) תגובה ("חייבת לאכול" "זאת הזדמנות" וכדומה) שלט שנים בהתנהלותך ואינו נעלם ביום אחד. העובדה שאת ערה אליו כבר משמעותית בפני עצמה. כשאת מסתכלת על האנשים הרזים סביבך ומבחינה בהתנהלות השונה שלהם, הייתי מציעה להעמיק את הלמידה והבוננות דרך הבנה של מנגנון ה"גירוי-תגובה" אצלם. איך מוחם מפרש את ה"גירוי" הזה? שהרי זה מה שאנו רוצים ללמוד ממרזים "איך המוח שלהם עובד" ולא מה התפריט היומי שלהם. תשובות מהם, יוכלו לפתוח לך מרחב חדש של הסתכלות לבחירה. יתכן מאד שגם תלמדי כי זה אינו גירוי עבורם. חשבי על משהו שאת יכולה לעבור לידו פעם ביום או יותר והוא לא יפעיל או יעורר אצלך דבר? מה הופך אותו לכזה ובמה הוא שונה מהעוגיות? ......................................................... התפישה העצמית בהקשר לאוכל שאומרת "אני ליד אוכל לא אדישה" או אחר, מנהלת אותך. נסי לזהות כיצד את תופשת את עצמך ליד אוכל? מי את הופכת להיות? אני ממקדת אותך בסוגיות של ביאינג ("להיות") כיוון שמי שאת ברגע מסוים מכתיב את איך שתתנהגי. תהליך של הרזיה ללא דיאטה מתמקד בשינוי ביאינג (שתוצאתו היא שינוי התנהגותי) ולא בשינוי דואינג (התנהגות) שעומד באויר. ......................................................... "להעלים את הקופסא" - באמת רעיון רע. מה תעלימי מחר? את המקרר? את המכולת מתחת לבית? זה מטפח את חוסר המסוגלות שלך ותו לא. ........................................................ ודבר אחרון, לחשיבה שלנו יש השפעה על התחושות הפיזיות. אם תצפי בסרט אימה, על אף היותך ישובה על הספה במקום בטוח תחושי פחד והוא יתבטא באופן פיזי (דופק, לחץ דם, חוסר שקט) כך גם אם תשכנעי עצמך שאת רעבה אך זו עדיין לא אותה תחושה של רעב פיזי אמיתי וברור. חג פורים שמח שלך לאה פינטו

לאה היקרה, חשבתי על מה שכתבת וניסיתי להרחיב את היריעה. אחרי בחינה זריזה הגעתי למסקנה שרוב התגובות שלי לגירויים שונים (כולל אוכל כמובן) קשורים בצורה כזאת או אחרת לחוויות רגשיות שחוויתי בעבר. אני אתן דוגמה - עוגיות שאני הכנתי יעוררו בי תגובה חזקה הרבה יותר מעוגיות קנויות. בעבר, כשהייתי נערה, נהגתי להכין כמויות אדירות של אוכל (לרוב עוגות, עוגיות, קינוחים וכדומה) ולהאכיל בזה את כל חבריי. תמיד היתה בי תחושה שאם יום אחד אפסיק להאכיל אותם הם ייעלמו כלעומת שבאו. היכולת שלי להכין מאכלים טעימים היתה כלי להשיג חברות, שייכות, אהבה וקבלה. זאת כמובן היתה תפיסה מעוותת אך נראה ששרידים שלה נשארו גם היום והם לא תמיד נהירים לי ברגעי האמת. לשאלתך, ליד מזונות מסוימים אני חוזרת להיות אותה ילדה עצובה בודדה ונטושה שהייתי(עברתי חיים לא פשוטים כילדה). ואם אעז להודות בכך, אין לי כמעט שום זיכרון ילדות שלא קשור בצורה כזאת או אחרת בסוג מסוים של אוכל. זה בדיוק מה שקורה לי כשאני בחברת אנשים אחרים. אני אוכלת מתוך לחץ, מתוך רצון להרגיש שייכת, למרות שהרבה פעמים אינני רעבה בכלל. למעשה, אני רעבה מעט מאוד במשך היום וזקוקה לכמויות כמעט מזעריות של מזון. אני יודעת להבחין היטב בין רעב רגשי ופיזי. את הפיזי אי אפשר לפספס. אבל נראה שככל שאני אוכלת פחות, אני מרגישה שאני זקוקה לאוכל יותר. לפעמים אני יושבת ומחכה שהרעב יבוא כבר כדי שאוכל לאכול. וכשאני מחברת את כל הדברים שכתבתי נראה שככל שאני מתקדמת בתהליך ונעשית מיומנת בזיהוי סוגי הרעב, אני מצליחה להבחין היטב בחלקים אחרים שרעבים למשהו אחר לחלוטין שאני לא מצליחה תמיד להזין. פתאום אני מבחינה היטב בתחושות של שעמום, לחץ, כאב, בדידות, עלבון וכו'... ועכשיו כשהאוכל לא שם כדי לעמעם את התחושות הללו, הן מכאיבות לי יותר מתמיד. לפעמים אני כועסת על הרעב הזה שלא מגיע ולא מאפשר לי לאכול ולהרגיע את עצמי. אז אני משערת שהצעד הבא הוא ללמוד להרגיע את עצמי ללא אוכל. לשנות את ההתנייה של גירוי (אוכל) - תגובה (אכילה) במצבים שבהם ברור לי שאינני רעבה באמת ולסמוך על עצמי שאדע להתמודד גם במצבים האלה. האם הבנתי נכון?