הרגלים

אני כל הזמן חושבת על הגוף. על המשמעות שלו בחיים שלי, ושל הרבה בני אדם בעולם. אני תוהה למה עושים מאכילה כזה "ביג דיל"? אני חושבת שאני אישת משתגעת מהשפע. אני פשוט לא יודעת להתמודד איתו.אני חושבת שהרבה מאיתנו לא יודעים, והבילבול הריגשי ביחד עם השפע יוצר אכילה ריגשיתץ הרי, בסופו של דבר הגוף הוא הכל אך הוא כלום. אתה חי בזכות העובדה שהוא שורד, אך אנו לא מרגישים וחווים בזכותו. אם נשים את כל ההתעסקות החיצונית בצד לרגע וננסה לחוות באמת את החיים- שמחה טהורה, עצב טהור, כעס ללא גבולות? אני באמת מאמינה בכוחות האדם, אך אני תוהה אם לא פיתחנו תרבות של פחדנים. אני אישית לא מכירה מישהו שבאמת חווה את הרגשות בצורה מלאה מבלי לנסות להסיח את דעתנו ממנה. אחד בוחר להתמודד דרך סמים, דרך שתיה, דרך ספורט. בשורה התחתונה, אני חושבת שרגש - כל רגש- הוא דבר כואב. אושר זה דבר מכאיב. ועצב פי עשר. בקיצור כל ההתעסקות הזו עם אוכל היא עוד התמודדות שלנו עם רגש, כי אנו מפחדים באמת להרגיש. אנחנו כלואים. באותה מידה היינו יכולים להתמכר לסמים, לאלכוהול- ועדיין, היינו אומללים. הגוף שלי הוא פשוט אומלל. הרעבות, בולימיה, אכילה כפייתית. והרבה עצב. והחיים מתבזבזים. על שטות אחת גדולה... לאה ובלה, אתן חושבות שישנה אפשרות לוותר על האובססיה לאוכל, מבלי ליצור תלות במשהו אחר או להרגיש ריק מטורף כשאין לך משהו לכעוס עליו? שבני אדם יכולים לחוות רגשות מבלי להשתמש באמצעים חיצוניים על מנת להשתיק את הכאב שמתלווה אליהן? סליחה על ההודעה המוזרה. שבת שלום

ערב טוב שני ראשית, תודה על שיתוף במחשבותייך. אין על מה להתנצל, זוהי במה פתוחה וכל עוד אין בכתיבתך כדי לפגוע בזולת ולעבור על כללי אתיקה, מותר גם לך לקחת מקום ולהתבטא. אותי באופן אישי, סיקרנת (ולא כי אני חושבת שההודעה מוזרה). אני מוצאת עצמי מתחברת לחלק מהדברים המובאים בפוסט שלך. אכן, חוסר יכולת להכיל רגשות ולהגיב להם באופן יעיל, מוביל לבריחה, איש איש למקום מפלטו. בחוויה שלך, רגש באשר הוא נתפש כדבר שמכאיב. אין זו עובדה, זוהי רק חוויתך. יתכן ותמצאי שותפים לתחושה אך אין מדובר בתחושה קולקטיבית. וכאן הייתי רוצה לחקור איתך את עולם הרגש, אם תסכימי כמובן. למה נועדו הרגשות? מהי תכליתם? מה הם באים לשרת? בשביל מה אנו צריכים אותם, בכלל? אני מזמינה אותך, להרהר בשאלות אלה, לתת לעצמך את הזמן לגלגל את השאלות הללו בראש ולחזור עם רעיונות. הנחת היסוד היא, כמובן, שלרגשות יש תמיד (אפילו חשוב) בחיינו. נסי לבחון פרספקטיבות חדשות, מעבר לתפקיד של להכאיב לנו. אשמח להמשך שרשור שבת שלום שלך לאה פינטו

תודה על תשובתך. בשבילי, רגש הוא סיבה. סיבה לחיות, משהו שממלא אותי, אך כשאני מרגישה דברים בצורה טהורה הם עוצמתיים מידי. מכאיבים מידי. וזה לא רק בא בקונוטציה שלילית (כמו שציינתי קודם לכן),אלא גם דברים שמשמחים אותי, אם אני לוקחת לשנייה נשימה ונותנת לעצמי להתמסר לרגש ולשמחה זה מציף אותי בצורה שלי, אישית, קשה להתמודד איתה. לפעמים, כשאני מרגישה גל של הרס עצמי מגיע ואני מוצאת את עצמי מזיקה לגוף שלי בדרכים שונות (בעיקר דרך אוכל), ברור לי שיש איזשהו משהו שאני לא יכולה להצביע עליו בדיוק, שמציק לי. יכול להיות שאני לא מאוזנת מבחינת שכל רגש עדיין (עדיין צעירה:)), אבל כשאני בוחנת את התגובות של אנשים לחוויות שונות, אני מוצאת שאנשים תמיד ממשיכים בפעולה. נסי לחשוב על חוויה טובה או פחות שקרתה לך בזמן האחרון, איך הגבת? ישבת ובכית? או שאולי צחקת? התמסרת לרגש לחלוטין? רגש זה דבר נהדר, רק אם יודעים לנווט אותו למקומות נכונים. אני חושבת שקשה לבני אדם (או אולי רק לי) לחוות באמת, ולי אשית זה מפריע כשאני רוצה לעשות איזשהו תהליך- במיוחד ההקשבה לגוף. אם אני מרגישה שאני מצליחה במשהו, יש לי נטייה להרוס אותו (אולי מעצלנות), או לא להרוס אלא רק לא להשאר במקום כדי שחלילה אני לא איהיה שמחה בצורה טוטאלית. וואו, זה היה ארוך:)