תגובה לאירית מתאריך 29.10

הגבתי בשרשור המקורי, אבל נראה לי שההתגובה קצת הולכת לאיבוד בים ההודעות, אז אני אעתיק אותה לכאן: בעיניי, כל ניסיון לשלוט בתהליך באמצעות ההיגיון, ולא משנה לצורך העניין אם נקרא לזה ילד והורה, חוטא לגישת ההרזיה ללא דיאטה. הילד הפנימי לעולם לא יבטא צורך פיזי ולכן האמירה שהילד הפנימי רוצה לאכול שוקולד אינה מדויקת. הילד הפנימי הוא רק חלק ממכלול החלקים שמרכיבים את הנפש שלנו. חוץ ממנו יש עוד הרבה חלקים, ביניהם גם החלק ההורי, החלק האימהי, החלק הנשי וכו'.... כל החלקים האלה משמיעים בתוכנו קולות שונים מפני שלכל אחד מהם יש צרכים שונים. אף אחד מהם לעולם לא יבקש אוכל, משום שאוכל הוא מרכיב פיזי ולמעשה אכילה בתגובה לכל אחד מהקולות הללו היא אכילה רגשית. לדוגמא: אם נפרש את הצורך הילדי כצורך בשוקולד ואחר כך יבוא ההיגיון ההורי ויסביר שלחם מלא זה יותר בריא, עדיין ניתן לגוף משהו שהוא לא זקוק לו. על אף שנדמה לנו שלחם מלא זה יותר בריא. הגוף לא היה זקוק לאוכל באותו רגע- לא ללחם ולא לשוקולד. ה"הורה הטוב" לא מייצג את ההיגיון. תפקידו לא ללמד את הילד הפנימי מה טוב ומה לא טוב לאכול. תפקידו לא לשפוט ולא לנזוף. תפקידו לאפשר לילד הפנימי להתבטא, תפקידו להקשיב לו ולתת לו את המענה הרגשי הנכון. יחד עם זאת, תפקידו גם להקשיב לקולות האחרים ולתת גם להם מקום מבלי לשפוט אותם. ההנחה שהילד הפנימי רוצה לאכול שוקולד היא פרשנות שלנו בלבד. אם נתבונן פנימה בשקט ונקשיב לילד הזה נגלה מה הוא באמת רוצה, מה הוא באמת מרגיש - לפעמים הוא מפחד, לפעמים הוא משועמם, לפעמים הוא מתוסכל - אלה הן מחשבות ילדותיות שכל הזמן נדחקות לצד ולא ניתן להן מקום אמיתי בחיים משום שהן נתפסות כבלתי ראויות. ככל שנאפשר לילד הזה להתבטא נוכל להרגיע אותו אם הוא מפחד, לספק לו עניין אם הוא משועמם ולעודד אותו אם הוא מתוסכל. רק אחרי שניתן לו את המקום הראוי נוכל לשמוע גם את החלקים האחרים ולתת גם להם מקום. כשעוברים את התהליך הזה , הצורך בשוקולד נעלם כלא היה, משום שהוא תוצר של פרשנות לא נכונה שלנו לצרכים של הגוף. זה משהו שקורה לבד, ללא התערבות של ההיגיון, וכל ניסיון להפוך אותו לכזה כמוהו כעשיית דיאטה לכל דבר. לתת לילד הפנימי שוקולד זאת לא פעולה שקשורה לנתינת אמון בגוף. אכילת שוקולד לא גורמת לגוף שלנו להרגיש שסומכים עליו, משום שמלכתחילה הצורך בשוקולד לא היה פיזי(לפעמים כן, אבל לא במקרה שעליו אנחנו מדברים). להיפך, לתת לילד הפנימי שוקולד זאת פעולה שמעבירה לילד הזה מסר שהוא לבד בעולם ואין מי שדואג לו ואין מי שמבין את הצרכים האמיתיים שלו. אני אוהבת את הילדה שבי, אני מבינה אותה וסולחת לה, אבל אני גם זוכרת שהיא רק ילדה וחוץ ממנה אני עוד הרבה דברים. אז כשהיא מפחדת ונדמה לי שרק שוקולד ירגיע אותה. אני עוצמת עיניים ואומרת לה בשקט בשקט שהיא לא לבד ואני אוהבת אותה מאוד. אחרי שאני פוקחת את העיניים, כבר לא מתחשק לי שוקולד. מתחשק לי לחבק את עצמי. אילו הייתי נוזפת בה ואומרת לה ששוקולד זה לא בריא ועדיף לאכול לחם מלא היא היתה שונאת אותי והצורך בשוקולד היה רק מתעצם (זה אגב, מה שקורה בדיאטה רגילה). ההגיון אינו הורה טוב. ההגיון הוא שיפוטי והרסני לפעמים. ההגיון והנפש מדברים בשפות שונות ולא מסוגלים להבין זה את זה. "ההורה הטוב" הוא תוצר רגשי- פנימי שנולד מתוך כבוד לנפש על כל חלקיה. הוא כזה שמכיל ומבין ולעולם לא שופט. הוא כזה שאוהב ומכבד את הילד הפנימי, מקשיב לו ואוהב אותו. הוא כזה שהילד הפנימי נענה לו ברצון ואהבה ולא סר למרותו בכעס. הורה טוב לא כופה את עצמו על ילדו. הוא נמצא שם בשבילו מספיק כדי שהילד יסמוך עליו. האיזון בגוף ובנפש נוצר כאשר כל חלקי הנפש סומכים על ה"הורה הטוב פנימי", נעזרים בו ומתנחמים בו. שחף.

ואי שחף איזה יופי של אבחנות. מאפה כל החוכמה הזאת?

את פשוט מכירה אותי בשמי האמיתי. אני רק עושה את שיעורי הבית שלי......

וואלה..? זה שלך ? או שקיבלת את זה בטיפול ? " שאפו ".

התשובה היא גם וגם.

עבודה בעניים שקרנים רמאים לא להתפתות חבל על הכסף

היי שחף....תודה על ההתייחסות המעמיקה. באמת הארת לי כמה דברים! הפסקתי לנזוף בעצמי ולהרגיש רגשות אשם לחלוטין אבל אני עדיין לא במקום שאני יכולה, או יותר נכון- מוכנה, לותר על האכילה. ברור שזה פועל יוצא של רגש מודחק, רוב הפעמים שאני עסוקה באכילה אינן תוצר של צורך פיזי אלא נפשי, צורך בנחמה, בפינוק, כשאני בלחץ, כשאני דואגת וכו'...אני מקווה שבבוא היום, אולי אפילו בקרוב, אני ארגיש בנוח פשוט להרגיש את ההרגשה ולא לאכול כדי לא להרגיש. יום יבוא! שוב תודה, לילה טוב אירית

קטונתי מלתת עצות לאחרים. שהרי "רק על עצמי לספר ידעתי" ובכל זאת אני יכולה לתרום עוד נקודה קטנה מנסיוני הצנוע - תתחילי בקטן. אל תנסי לעשות את השינוי ברגעים קשים במיוחד של לחץ גדול. חפשי את המצבים האפורים שבהם את לא בטוחה אם לאכול או לא לאכול ומצד שני עדיין מסוגלת לעצור לרגע ולבחון מה קורה בפנים. אבל העיקר להתחיל מאיזשהו מקום ושם להתאמן. חפשי את הנקודה שבה את מסוגלת לתת מקום לרגש מבלי להרגיש מאויימת מדי. ככל שתתאמני על זה יותר, כך תוכלי להרחיב את המעגל ולנסות להחיל את זה גם במצבים יותר קשים ומסובכים. מקווה שעזרתי במשהו, שחף

אני מלאת תודה על השיתוף המאלף, אין לך מושג איך הוא הקפיץ אותי קדימה,מלאת הערכה ושוב תודה, באהבה,גילה

תודה על מה שכתבת. בעיניי, השיתוף נותן המון כוח והרבה פעמים גם זווית ראייה שונה ממה שאנחנו מסוגלים לראות לפעמים. ואותי באופן אישי זה מנחם לדעת שיש עוד אנשים כמוני שלומדים להכיר את עצמם מחדש ומבינים את הדרך הלא פשוטה הזאת.

הרזיה ללא דיאטה http://www.5300.co.il/banners.asp?id=176-1 תחושת שובע טובה כאשר לא מרגישים דיאטה כלל וכלל