ללאה, זקוקה לקצת הכוונה

חזרתי לדרך ההרזיה ללא דיאטה אחרי תקופה ארוכה של דיאטה. אני מוצאת את עצמי אוכלת בלי הכרה למרות שאני מרגישה שהגוף לא מסוגל לאכול יותר. איך את מציעה להתמודד עם המצב הזה? אני עוברת תקופה לא פשוטה שדורשת ממני המון מאמץ פיזי ורגשי. כשאני עוצרת לשאול את עצמי מה אני רוצה לאכול אז תמיד מתחשק לי משהו מתוק וקל שגם מצנן וגם נותן הרבה אנרגיה, ולא ארוחה גדולה ודשנה ומצד שני אני מרגישה כל הזמן רעבה למשהו. חשבתי על כמה כיוונים אבל חשוב לי לשמוע את דעתך בעניין: אין לי ספק שהמאמץ הפיזי והרגשי עושה את שלו והגוף זקוק באמת למזון מסוג מסוים שמספק אנרגיה מהירה וזמינה. אבל יחד עם זאת נדמה לי שיש משהו בחוסר השקט שלי שלא מאפשר לי לעצור לרגע, להירגע וליהנות ממה שכבר נעשה והושג. אני כל הזמן רודפת אחרי הזנב של עצמי. אז מאוד יכול להיות שהאכילה היא המקום והזמן היחידים שמאפשרים לי לשבת לרגע בשקט ולהנות ממעט מנוחה שהגוף שלי כל כך זקוק לה. והדבר האחרון שחשבתי עליו קשור למעשה לשיעמום. אמנם כל הזמן יש לי מה לעשות אבל כל המטלות הן סיזיפיות ובסופו של דבר הן משעממות אותי והאכילה מפסיקה את השיעמום הזה. למעשה הדבר היחידי שהגוף משדר לי יותר מהכל זה שהוא זקוק למנוחה, גם מההאכלה האינסופית שלי. מה היית מציעה לי לעשות? בהערכה גדולה, שחף

היי שחף אכילת יתר תמיד מונעת ממקום רגשי (בהנחה שאת יודעת לזהות את הסיגנלים הביולוגיים ולא מגדירה "אכילת יתר" כל מצב בו את חושבת שאינך צריכה לאכול). מה שאני בעיקר שומעת ממך שחף זו חוסר פניות. חוסר פניות לעולם הרגשי שלך ואולי גם לעולם הפיזי שלך. אני חושבת שעצם העובדה שכתבת לי ולפורום, מעצם העובדה שהתפנית להסתכל לסוגיה המציקה בעיניים, הגעת לאיזושהי מסקנה. לא? "למעשה הדבר היחידי שהגוף משדר לי יותר מהכל זה שהוא זקוק למנוחה" - אז מה את צריכה באמת? ואיך את מתכוונת לעזור לעצמך? כיצד ביכולתך להחזיר לעצמך את החיוניות? אם את מבינה שאת צריכה שקט ומנוחה. מדוע אינך נותנת לגיטימציה לצורך הזה וחייבת לעטוף אותו בתרוץ של "זמן אוכל". מדוע? כי זה יתפרש כבטלה? או אולי משהו אחר. שחף, אני מדברת על צורת התייחסות אחרת לגמרי, לעצמך. אני מדברת על העולם המנטלי-רגשי שלך שאינו מקבל את תשומת הלב הראויה, שלא לאמר הלגיטימציה הטבעית. שחף, את מעידה על עצמך כמי שחווה תקופה לא פשוטה. מה שמקשה הוא בעיקר המצב המנטלי-רגשי. והקושי נוצר כשאת מתעלמת ממנו או נלחמת לשנות אותו ברגע. זה בדיוק מה שעושה לנו המזון - נותן הקלה לרגע. זה נפלא להקל על עצמך אך ממש לא רצוי לברוח מעצמך. מה שאני הייתי מציעה לך לעשות זה להכיל את העולם הרגשי שלך, להיות, לתת לעצמך לגיטימציה להרגיש את מה שיש, בלי צורך מידי לפתור. בתהליך שאני מלווה, זהו אחד המרכיבים של מודעות וטיפוח הקשר עם עצמנו. הכרות עם כוחם של הרגשות (בעיקר לטוב). זו הסיבה שאני חוזרת שוב ושוב על המסר: אכילה והרזייה הם תוצרי לוואי. המטרה המרכזית היא טיפוח החברות והקשר שלנו עם עצמנו. אגב, שעמום אינו בטלה. אנו יכולים להשתעמם מעצם עשייה, בדיוק כפי שאת מתארת. כשאת משועממת, נתת לעצמך פעם להיות באמת בשעמום הזה? לחוות את התחושה הזו? להסתכל על עצמך ולהקשיב למה שקורה בתוכך בזמן שאת משועממת? אני מניחה שלא ממש כי שעמום הוא סוג של אי נוחות וכיוון שהפכנו מ- human beings ל- human doing , את מיד קופצת לעשות משהו בנדון. ומה שאת עושה זה את האוטומט המוכר. ואח"כ שואלת את עצמך איך לעקוף את זה. בהלך הרוח הדיאטטי למדת, כמו רבים, להעסיק את עצמך במשהו אחר, רק לא לאכול. כאן, אני אומרת לך, תהיי, תכילי את העולם הרגשי שלך, למדי להכיר בשיח הפנימי שלך. התחברי (מהמילה "חברות") עם עצמך. שחף יקרה, אני רוצה לאחל לך יום נעים ומכיל שלך לאה פינטו

הסיבה לכך שאני לא מאפשרת לעצמי להרגיש עד הסוף ולהיות שם היא שאני כועסת. אני כועסת על עצמי על כך שאני רומסת את עצמי שוב ושוב ולא מעמידה בפני העולם את העובדות והצרכים שלי. והסיבה השנייה היא שאני כועסת על הסביבה שלי. בהרבה מובנים יש לי תחושה כל הזמן שהסביבה היא לא מכילה. יש לי בן זוג שאוהב אותי מאוד אבל הוא חושב על החיים במושגים שאינם שלי. מבחינתו כל מנוחה היא מותרות, החיים הם סידרה של מטלות שעלינו לבצע הרבה לפני שאנו חושבים על עצמנו. הוא אגב, רזה באופן טבעי, ונוח לו עם צורת החיים הזאת. אני לעומת זאת אדם מורכב שחווה המון טראומות בחיים. לוקח לי הרבה זמן כדי להגיד לעולם מה אני באמת צריכה ועד שאני כבר מעיזה לאפשר לעצמי לנוח או לעשות משהו קטן בשביל עצמי הדברים שלו מחזירים אותי שוב למקום המאשים והקטנוני שמרגיש שלא באמת מגיע לו. גם הטיפול בילדים מתפרש אצלי פעמים רבות כויתור ארוך ומתמשך על עצמי. קשה לי להכיל את זה. אני רגילה מגיל מאוד צעיר לטפל באנשים אחרים, בבני משפחה חולים ובעצמי והתעייפתי מהטיפול הזה בכולם. אני אוכלת את עצמי לדעת כי קשה להגיד שנמאס לי לטפל בכולם. אני זקוקה לאהבה ורוך והבהנה והכלה. אני צריכה שיעודדו אותי לנוח ולא לעבוד עד קץ הימים. אני צריכה שלא יגרמו לי להרגיש רע על זה שאני זקוקה ליותר שינה ולקצת שקט מהילדים כדי לאגור כוחות. כל הדברים האלה משאירים אותי במקום של קורבן שאינו שולט בחייו. אני כועסת כי אני חסרת אונים מול הדבר הזה.הייתי רוצה להשתחרר מהשיפוטיות והביקורת העצמית. הבעיה היא שאני לרוב לא מוצאת את הכוחות לכך. ואם אמשיך את דבריך, כשאני מרשה לעצמי לחוות את הדברים האלה אני לא רק כועסת אלא גם שונאת את עצמי על זה שהבאתי את עצמי למקום הזה, על החולשה שלי, על כך שאני לא עומדת בציפיות, על כך שאני לא מספיק טובה ולא מספיק "סופרוומן" ועל כך שאני אנושית. קשה לי להרגיש את השנאה הזאת אז אני אוכלת, זה מקהה קצת את הכאב.

לאכול בלי הכרה. זה עבר וגם התחלתי לנסות את הדיאטה שנקראת 2diet שזה מבוסס על חומרים טבעיים שהם בעצם סיבים תזונתיים (חלקם באים משעועית) אחד הדברים החשובים בדיאטה הזו שהיא גורמת להרגיש שבעים ומורידה את החשק לאכול מתוקים. הסיבים האלה גם מעכבים את ספיגת הנפחמימות ומספחים אליהם את השומנים כבר במערכת העיכול. יש להם עוד דברים טובים אבל בנוסף צריך גם להרגע, לעשות פעילות גופנית (אני צועדת עם חברה), וזה עבד.