שאלה

כשאני מקשיבה לגוף נוצרת אצלי בעיה שהייתי קוראת לה אנטי חברתית, כי אם היגיעה שעת הארוחה בשבת למשל ,וכולם יושבים לאכול יחד ארוחה משפחתית אני הרבה פעמים לא רעבה אז אני צריכה להסתכל על כולם ולא להשתתף? איך יתכן שבמשפחתי הרזה טיבעי בעלי והילדים או כל קרוב רזה אחר אוכל בארוחה המשפחתית איך יתכן שהרעב מופיע אצלם בשעות מלאכותיות אלו? גם לא נעים לי שתמיד אני לא רעבה כשכולם רעבים ושואלים אותי למה אני לא מצטרפת מה עוד פעם דיאטות? איך אני אמורה להתמודד עם זה הרי ארוחות משפחתיות הם חלק מהחיים ואנשים מרגישים שייכות וקירבה תוך כדי אכילה משותפת נראה לי שנוצר עירבוב בין הגבולות שלי לשל אחרים איך אני אמורה להתמזג איתם ומעניין אותי איך זה אצל רזים טבעי אודה על תשובה באהבה, גילה

היי גילה נראה לי שקורה לך מה שקורה כמעט לכל מי שמתחיל את התהליך. מצד אחד מנסים לא לעשות דיאטה ומצד שיני מנוהלים על ידי צורת מחשבה דיאטתית. הרזיה ללא דיאטה זה חופש מוחלט. אדם רזה טבעי שלא רעב בכלל ישב עם כולם ופשוט לא יאכל הוא לא מסוגל לאכל פשוט אין אפשרות כזאת. אבל ופה האבל הגדול לרעב יש דרגות.אם אדם רזה טבעי בכלל לא רעב הוא לא יאכל בכלל אבל מה אם הוא רעב קצת או מתחיל להיות רעב תוך כדי? בקיצור זה תהליך של למידה אימון ושינוי. כמו בכל תהליך למידה את פשוט מתנסה בהתנהגויות חדשות ולומדת עוד ועוד דברים על עצמך. אל תהפכי את השיטה לעוד גישה דיאטתית שאומרת צריך, חייב,מוכרחים. אחרת, זה מהר מאד יהפוך לעוד דיאטה ולא היית רוצה שזה מה שיקרה נכון? המון הצלחה ותמשיכי עם הלמידה שלך. בלה

בוקר טוב גילה אני הייתי רוצה להציע לך לקרוא שוב את מה שכתבת ולחשוף פרדיגמה. "לשבת עם כולם ולא לאכול, משמעו להיות אנטי חברתית" אני רוצה להציע לך לנהל עם עצמך שיח בנוגע להגדרת האנטי חברתיות. האם החברתיות טמונה בלעיסה משותפת או בהתכנסות עצמה? האם הדרך היחידה להשיג תחושת קירבה ושייכות טמונה בזמני אכילה בלבד? וכ"ו יש כאן הקשר שאולי כדאי לרופף את כוחו. הדבר המשמעותי ביותר בתהליך הרזייה ללא דיאטה הוא השיח הפנימי שלך. וכאן נדמה שהוא מגביל. מגביל את האכילה שלך למצבי רעב בלבד. אם תקראי את הפוסטים הקודמים שלך, תיווכחי שהבאת שם משהו אחר (שעדיין ברשותך). המשהו האחר זה החופש לבחור. כשאנו נותנים לעצמנו חופש אמיתי לבחור, אזי מותר לנו לבחור הכל. הצורך להגביל עולה לא פעם כשאנו חווים תוצאות, הצלחות. לפני שחווית את הטוב ההית בבחינת "אין לי מה להפסיד, מה שיהיה יהיה" ועכשיו המצב השתנה. אינך רוצה לוותר על ההישג וכאן נכנס הדפוס של "שמירה" בדיאטה. בדפוס הזה, הפחד מהשמנה חוזרת מתחיל לנהל את הענינים. הפחד הזה הוא רגש. ורגש הוא תוצר של חשיבה. איזו חשיבה? "עכשיו אני אתחיל להשמין, אני אתקע, אני אתחיל לפשל" וכן הלאה. סוג החשיבה הזה ממקד את תודעתך באפשרות ההשמנה ופותח לה דלת. הפחד הזה הוא רגש. ורגש, מצד אחד מעורר עוד מחשבות שמעוררות עוד רגשות כמו תסכול ובהמשך אפילו סוג של יאוש. רגשות מניעים אותנו לפעולה. איזו פעולה? פעולה משמינה. אם כן, מה דעתך להתייחס לנקודה בה את נמצאת עכשיו וחווה הישגים קטנים ומופלאים כאל נקודת ההתחלה. ולחזור להלך החשיבה של "אני נותנת לעצמי את החופש להכיר, את עצמי ואת גופי. אין לי מה להפסיד" שחררי עצמך, שוב. שבת שלום שלך לאה פינטו