יו, אני פשוט בשוק!!

לאה, בלה, בוקר טוב מצאתי את הפורום הזה אתמול בערב, ומאז אני עוברת על ההודעות, ואני פשוט בשוק. השיטה שלכן מתארת במדויק את הדרך שעשיתי באופן אינטואיטיבי. אני בת 32, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה שמנה, מתבגרת שמנה, אישה שמנה. עיניתי את גופי ואת נפשי באינספור דיאטות, ירדתי ועליתי, עליתי ו.. עליתי. לפני שנים, כשהייתי בהודו, בתוך איזה תהליך סמי-רוחני שעובר על הרבה מטיילים במזרח, משהו התחיל להשתנות. אני חושבת שזה התחיל מזה שהייתי כל כך מאושרת, שלא היה לי צורך לפצות את עצמי על כלום. ואז, נהייתי מודעת פתאום לתחושות שהיו לי חדשות לחלוטין: רעב, שובע, מרקמים שונים של מזון, התחושה השונה שהם נותנים בפה בעת לעיסה, גווני טעמים שונים באותו אוכל, ריחות, וכך הלאה. חוויית האכילה הפכה להיות חוויה מספקת, מהנה, פתאום אוכל הפך לכיף. מכיוון שהתחלתי לאכול לאט וביתר תשומת לב, כמויות המזון פחתו מאליהן, בלי שאשים לב. פתאום זה לא היה כל כך חשוב! עוד 100 קלוריות, פחות 100 קלוריות, אפילו העיסוק בזה נראה לי טפל וקטנוני: למי אכפת!!! הקילוגרמים נשרו מבלי שאשים לב. יותר מכך: ההרגלים האוטומטיים שלי השתנו. פעם כל שינוי רגשי כמו עצב, שמחה, דכדוך, עצבנות, התרגשות וכו' תורגמו אצלי מיד לזלילה. היום כל שינוי כזה דווקא חוסם לי את התיאבון, כמו איסטינקט של רזים. פעם הגדרתי את עצמי מכורה למתוק, והיום בא לי משהו מתוק רק לעיתים נדירות ביותר (ואז אני מתפנקת על הקינוח הכי "מושחת" בשטח) בכל הנוגע לספורט, אחרי שנים של פעילות גופנית כפויה, הגעתי לשתי מסקנות: 1. ספורט גורם לי להרגיש טוב יותר, רגועה, בטוחה בעצמי, ממוקדת יותר, מצב הרוח משתפר 2. אני שונאת ספורט לפיכך, מצאתי לעצמי פיתרון מסוג "להיות עם להרגיש בלי": מדי בוקר אני יוצאת להליכה רגלית של שעה. זאת הליכה רגועה, כיפית, בלי לקרוע את עצמי, קל לי מאוד להתמיד בה, כי כאמור אני נהנית. היום אני רזה. המשקל שלי די יציב, אבל אם אני עולה קילו או שניים, אני מסתכלת עליהם בחיוך סלחני, בלי היסטריה. אני יודעת שהם בדרכם החוצה, כי אין לי שום יחסים איתם. אני פשוט משחררת אותם. היו ברוכות על הפורום המושקע, ובהצלחה לכולם. זה פשוט ואפשרי.

בוקר טוב הדר ראשית רב תודות על שהגעת ושיתפת. אני מאמינה שדברייך מחזקים לא מעט אנשים שנחשפים לגישה ומתחברים אליה. כל שתארת, זה בדיוק זה. הרגשתי שאת מתארת את התהליך האישי שלי, עצמי. למעט הודו, שם עוד לא ביקרתי. קראתי אותך וחיוך רחב מלא שמחה והתרגשות התרחב לו מבחוץ ומבפנים. התהליך הסמי-רוחני שציינת, סייע לך להיות נוכחת. הנוכחות הזו, בין השאר באכילה (ובודאי, לא רק) איפשרה לך לחוות חוויות שהיו שם כל הזמן מבלי שתהיי מודעת להן. למען הגולשים אציין, כי הנוכחות המלאה הזו מתאפשרת בקלות מתוך מרחב של חופש, ללא אג'נדה פנימית סמויה המעוררת לחץ ליצור תוצאות כאן ועכשיו. אני משערת שלא עשית זאת למען ההרזייה, אלא למען החוויה וההנאה. ההרזייה, בדיוק כמו ההשמנה היא תוצר לוואי. גם ההתייחסות שלך לפעילות גופנית היא התייחסות בריאה ונכונה. אין ספק שהמחוייבות שלך להנעת הגוף הרבה יותר גבוהה משל כל מי שמשתמשם בה ככלי וכאמצעי להרזייה. את מחוייבת להנאה ולרווחה הפיזית והמנטלית שלך. מכאן שאינך מגדירה לעצמך תבנית פעילות קשיחה ומסרסת. כמוך, גם אני נהנית מהליכה בבוקר (לסרוגין עם רכיבה על אופניים, בהתאם למה שמרגיש הכי כיף בבוקר נתון). אני זוכרת בוקר אחד בו הרגשתי שבכיף שלי דווקא להשאר בבית ולגלוש באינטרנט, הרעיון של לתת לעצמך לבחור כל בוקר מחדש ולתת לגיטימציה לכל בחירה הוא חשוב מאוד. אך משהו היה חסר. הבנתי שזה האויר הצח והנקי של הבוקר, מראה השמש העולה. הבחירה באותו בוקר היתה לצאת ל- 5-10 דקות. נעלתי את נעלי הספורט, הרכבתי את אוזניות ה- MP3 ויצאתי לנשום אויר. זה כמובן הסתיים לאחר שעה. זה היה לגמרי נפלא אם זה היה נמשך 5-10 דקות, אלא שההנאה היתה מניע רב עוצמה. אני מניחה שאצל רבים שקוראים זאת עכשיו, עולה המחשבה: "אני לא נהנה/נהנית מפעילות גופנית" או "הלוואי ואני הייתי יכול לראות זאת כך" או "לי זה אף פעם לא קורה" וכ"ו. אז למען כל אלה אומר, שגם אותי ניהלו מחשבות כאלה בעבר, אני מניחה שגם אותך, הדר. מחשבות מעין אלה הן תולדה של אמונות עבר. כשהאמונה היא "כדי לרזות אני חייב לעשות ספורט". הפעילות הגופנית מבוססת על מתח ולחץ. היא הופכת לעול, נטל, עונש. תזכורת יומיומית ל"בעיה" שלנו. מעבר לכך, המחשבה שצריך להרשם למכון כושר או שחייבים לפעול כך וכך פעמים בשבוע כי אחרת זה לא שווה - גורמת לנו במשב מוטיבצית על, לקבוע תוכנית לא ריאלית. שוב הדפוס הדיאטטי המפורסם של "הכל או לא כלום" הראיה האחרת מתגבשת לה תוך שינוי התייחסות מוחלט לסוגית הגוף וההרזייה, כמו גם לפעילות גופנית ולמזון. הדר, מעריכה את העובדה שמצאת לנכון לבקר בפורום שלנו ולתרום מנסיונך. יישר כח ושנה נפלאה שלך לאה פינטו