שלום

לאה ובלה היקרות. ראשית, ולאחר שיטוט נרחב בפורום, ברצוני להודות לכן על העזרה והתמיכה שאתן מספקות כאן. זוהי קרן אור ראשונה להרבה אנשים בעלי עודף משקל שיודעים שדיאטות רק מובילות להשמנה וגורמות הרבה סבל ונזק. אני מקווה שהמגמה של הרזייה ללא דיאטה תתפשט ותתחזק ותגיע גם לאנשים (רבים מידי) שעדיין שבויים במעגל ההרזייה-השמנה, פשוט מפני שאינם מכירים שיטה אחרת. ולשאלה: ההרגשה הכללית שלי אומרת לי שאני שמנה מידי (המשקל הביתי, הראי והסובבים אותי מאשרים תכופות). כבר מזה זמן מה אני משתדלת לאכול לפי תחושות פנימיות של הגוף, אני מנסה "להרגיש אותו", "לדבר" איתו, "לשאול" אותו מה הוא באמת רוצה. הבעיה היא שהוא תמיד אומר שהוא רוצה המון המון שוקולד (מריר, משובח, 70% קקאו). אני חייבת לציין שפעם באמת הייתי אוכלת הרבה יותר מאשר בתקופה הנוכחית את כל סוגי האוכל, ועכשיו, אני הרבה יותר מאוזנת, וללא כל מאמץ, אבל האכילה הרבה של השוקולד (לפעמים אפילו שתי חפיסות ביום) לא התמתנה, ולא ירדתי אפילו 100 גר' במשקל. כל יום אני מחליטה להיפטר מההרגל הגרוע הזה, ומיד מוצאת עצמי בסופר, עומדת בעניים נוצצות מול המדף של המתוקים. ניסיתי כבר לאכול שוקולד באמת ללא הגבלה, בלי לחשוב על השמנה - בכל זאת השמנתי. ניסיתי לא לאכול בכלל - החזיק מעמד בדיוק 12 וחצי שעות. איך אני יכולה להמודד עם הדחף הזה? ניסיתי לשאול את עצמי למה אני כ"כ צריכה שוקולד. אז נכון שהחיים שלי באופן כללי מאוד לא מספקים אותי, ואני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת, אבל כרגע אין לי יכולת מיידית לשנות את נסיבות החיים שלי (למרות שאני כמובן עובדת גם בכיוון הזה). ולבסוף הצעה-בקשה: אולי תהיו מוכנות לשקול כתיבת ספר קריא ומקיף בעברית שירכז את התובנות, הפעולות והשיעורים שאתן מציעות? כך יהיה אפשר להגיע להרבה יותר אנשים.

שלום הילה בפורום הנוכחי אנו אכן מביאות את עקרונות הגישה בהקשרים שונים ובהתאמה לשאלות קהל הגולשים, כשהמטרה היא באמת לחשוף כמה שיותר אנשים לאלטרנטיבה. האלטרנטיבה לגישת הדאטה הבלתי-אפשרית והבלתי-הגיונית. גישת ההרזייה ללא דיאטה מתייחסת לאדם, על השמנתו ותזונתו באופן הוליסטי ורחב יותר, או נכון יותר יהיה לאמר, עמוק ומעמיק יותר..אם כי לא נובר וחופר. אחרי ההתפלפלות הסמנטית אספר שמה שמעניין אותי בהתנהגות שאת מציגה איננה ההתנהגות עצמה אלא מה שמפעיל אותה. ומה שמפעיל את ההתנהגויות שלנו אלה הן האמונות שלנו, הנחות היסוד שלנו, המחשבות השקטות (אך הנחושות שלנו). קל להבחין כיצד את יוצרת חסך שחוזר אלייך כמו בומרנג. מהרגע שאת מחליטה "להיפטר מההרגל הגרוע הזה" ואומרת לעצמך...מה? "מהיום אין יותר שוקולד" "מעכשיו רק קובית שוקולד אחת ביום" וכ"ו. מתעוררת אמונה שאת מקריבה משהו, שמהיום ואילך עלייך לחיות בויתור על משהו שהוא נורא טעים. ובעצם כאן מתרחשים שני דברים: 1. כשאת בתחושה של קורבן והקרבה את חייבת לגייס כח רצון (מסימני ההיכר הבולטים של הדיאטה) וזה מוכר מדי ומעייף מדי 2. מחשבות החסך וההגבלה מזמינות תשוקה ואובססיה גדולה יותר ממקודם. כך אנו, באופן לא מודע, נותנים למזון יותר ויותר כח, יותר ויותר שליטה על חיינו...כך, במו ידינו ומחשבתנו. מבלי משים, את יוצרת את הדחף בעצמך. האם את מצליחה עתה להבין טוב יותר, מדוע בכל פעם לאחר החלטה מודעת להגביל את השוקולד, את מוצאת עצמך צורכת ממנו יותר. השוקולד הוא לא הבעיה, הבעיה היא באמונה שלך שהוא בעיה. הבעיה היא במה שאת מייחסת לו. הילה יקרה, אני חושבת שאת משתדלת וזה לכשלעצמו ראוי לציון ולשבח, אך אינך שמה לב שאת מביאה את אותה התייחסות וחשיבה ומכאן פחות או יותר נותרת עם אותה בעיה. כתבת שבדיאלוג עם גופך, את מוצאת .."שהוא תמיד אומר שהוא רוצה המון המון שוקולד" - טעות יקירה. זה הראש זה לא הגוף. כמה הודעות למטה כתבתי תגובה תחת הכותרת "להבחין בין הקולות" - ממליצה לך לקרוא אותה. הילה, אני לא חושבת שהתנסית עדיין בשחרור אמיתי מהראש הדיאטטי ומהדיאטה. מה שאת מתארת הם מאפיינים בולטים של גישה דיאטטית. לדעתי עלייך לחוות כלים שילמדו אותך חופש אמיתי מהו. ומתוך החופש הזה, מקומו של השוקולד יקטן פלאים והוא יחזור למקומו הטבעי כמו כל מזון אחר.. כרגע, זה לא נראה המצב. לא קל לעבור שינוי תפישתי לבד, אנו כ"כ שבויים בדפוסי החשיבה המקובעים שלנו עד שקשה לנו להבחין בהם כבעיה, הם נראים בעינינו הכי טבעיים והכי נכונים ואפילו היחידים. ממליצה לך להתנסות בתהליך מובנה עם ליווי כך שתוכלי לחוות למידה חדשה (ולא רק מקריאה אלא מתוך כלים מעשיים), לפתח רמת מודעות גבוהה יותר ומיומנויות חדשות תוך הכוונה ומשוב. תודה על המילים החמות והפרגון בתחילת הודעתך. שלך לאה פינטו

היי הילה ,רק עכשיו קראתי את הודעתך וחיממת לי את הלב. אני רוצה להוסיף לדבריה של לאה. התוספת שלי באה יותר מעולם של טיפול גוףנפש בו אני מתמחה. מניסיוני, אכילת כמות גדולה של מזון כמו שוקלד יכולה להעיד על דרך התמודדות בעתית עם צרכים רגשיים שלא קשורים ברעב ביולוגי. צרכים כמו ביטוי רגשי, מגע חברתי,מנוחה או הרבה אחרים רוצים לעלות על פני המודעות שלך ולזכות בהכרה ואם אפשר גם במילוי. הבעיה היא שהגנות שלנו לא תמיד מאפשרות להם להגיע אליך, הן מאמינות שאת לא יכולה/רוצה לפגוש אותם ולכן מסיטות את תשומת הלב שלך אל מזון כך שלא תפגשי אותם. כשאת אוכלת שוקולד את לא יכולה להיות במגע למשל עם עצב או כעס או עייפות וכמובן שלא יכולה לעשות שום דבר בנוגע לרגשות אלו. אכילה, מפעלה את אזור הלסת והגרון דבר שעשוי לתת מענה חלקי לכעס שלא בא לידי ביטוי או לתחושת נזקקות ורצון בנחמה שיושבת תדיר באזור הפה.(כתינוקות מה שהרגיע אותנו זה שד/בקבוק/מוצץ). לכן, כשיש מצבים רגשיים ,מנסות ההגנות שלנו להסיט אותם לעבר הפה כדי להרגיע. הבעיה היא שהתנהגות כזו לא באמת עוזרת לרגשות להרגע ולכן שורה אחת של שוקולד לא מספיקה כי הגופנפש שלך בכלל לא רצה שוקלד אלא נחמחה אחרת וכשהשוקולד נגמר הוא רוצה עוד ועוד ועוד.זה, יחד עם תחשות האשמה והחסך שאת כופה על עצמך והבטחה שיותר לא יהיה מוצץ/שוקולד עלול לייצר מחול שדים . שוב תודה על הפירגון ועל הרעיון של כתיבת ספר עם לאה. מחשבה יפה שבהחלט כדאי לאמץ אותה. בברכה, בלה

שלום אני שוקלת 85 קילו גובה מטר 55 אני ניסיתי מליון דיאטות ולא הצלחתי אני כבר מיואשת ולא יודעת מה לעשות תעזרו לי בבקשה ותייעצו לי בשביל להוריד במשקל מהר וטוב בתודה ש..