מהו האושר?

ללכת לסופר, כשאני רעבה, לקנות מה שהייתי צריכה. לחכות בקופה, להסתכל על כל החטיפים ובסוף לקחת אחד מהם, כי אני רעבה... ואז להחזיר אותו, כי בבית יש לי אוכל "אמיתי" וזה מה שבאמת בא לי עכשיו... אבל, אחרי האושר... ברגע שאני מגיעה הביתה, ואחרי שאכלתי את מה שהגוף שלי צריך, אני ממשיכה וממשיכה לחפש ולאכול "שטויות" וזה נמשך עד הערב. מה לעשות?

היי יערה. עליך להבין מה מסתתר מאחורי הצורך לחפש שטויות זה רמז למשהו תעצרי שם בלי לאכל ותתבונני בתחושות, רגשות, מחשבות. מה עולם שם? מה את באמת רוצה? איזה חלק בתוכך מבקש לאכל עוד ועוד.

הדבר שהכי קשה לי בדרך לבולמוס, זה לחשוב למה אני רוצה לאכול. אני אפילו לא מצליחה לחשוב מה אני באמת רוצה לאכול עכשיו (כבר עברתי את שלב הכמיהות לשוקולד ועוגיות בלי הפסקה, אבל בבולמוס זה תמיד חוזר לשם, לא יכולה לעצור...)

צהריים טובים, יערה. מה שאת מתארת היא תבנית של "חסך - אכילת יתר" תבנית המאפיינת מדיאטיים, תבנית התנהגות המאפיינת אנשים בעלי מהות ותפישה שמנה. את ממיינת את המזון ל"אמיתי" ול"שטויות" ולטעמי זה המקור המרכזי למאבקייך. מה לעשות? לשנות את צורת ההסתכלות והחשיבה שלך. חסך תמיד מוביל לאובססיה. כל עוד תצרי חסך, סביר שתחווי צריכת יתר (ולא רק במזון, אגב). כל עוד את מגבילה את חופש הבחירה שלך ע"פ הקיטלוג שלעיל או אחר, את כמו אסיר בכלא שכל כמיהתו היא לצאת לחופשי, וברגע שזה יתאפשר זה גם יתבצע. אלא שאת הכלא הזה את יוצרת, הוא לא אמיתי. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכפיית תפריט כזה או אחר על עצמנו לא יכולה לעבוד באמת. והאמת היא שאין מה להלחם בזה, זו איננה הדרך. זו הסיבה שבפורום זה, אנו מדגישות את העבודה על דפוסי החשיבה והתפישה שלנו, על צורת ההתייחסות וההסתכלות שלנו. היא יוצרת את ההתנהגות המשמינה והיא זו שבכוחה ליצור מציאות רזה. לנצח את עצמנו פה ושם, זה לא רציני. לזהות ולהכיר בעוצמות שלנו, לעבוד נכון עם המשאבים שלנו - זה רציני, ממנף ומעצים. יערה, לא צריך לסבול כדי לרזות, האמיני לי אפשר לעשות זאת בהנאה רבה, אם רק לומדים לנקות את כל מה שמפריע. ובנוגע ל"אושר" - פתחת בשאלה ענקית שעליה יכולתי לכתוב רבות, נשאיר את זה להזדמנות אחרת. מקווה שתקחי לתשומת לב שלך בברכת יום מקסים לאה פינטו