דג'ה וו

שלום רב לך לאה, קראתי את דברייך - והם אכן מהדהדים בליבי - גם אני חשה דג'הוו ממקרא דברייך - גם אני שנה אחרי לידה, ולא מצליחה להוריד את ה-20 קג שמלווים אותי עוד מלפני הלידה... אמנם בהריון התחלתי אותו ובסיומו נשארתי אותו המשקל, אך המשקל העודף מלווה אותי עוד מקדמת ההריון (96+קג). אין לי כוחות להליכה, כך שאין פעילות גופנית באופק.... אפרופו להקשיב לגוף - אם אני רואה אוכל שאני אוהבת מולי - אני לא יכולה (כרגע) לסרב לו עד שהוא נגמר. או - אחרי ארוחה בשרית - אני משתוקקת למשהו מתוק, כך שאם יש משהו מתוק בבית - הוא מחוסל..... אשמח מאד להארות מצידך, שיאירו את דרכי בדרך להקשבה אל גופי וכמובן, לרדת במשקל. תודה רבה מראש, יעלי

הי יעלי. בתהליך הרזייה ללא דיאטה אנו בונים תשתית תפישתית ותודעתית שתאפשר לנו לחזור ולעבוד עם הגוף. זהו שלב ראשוני, בסיסי וקריטי בדרך לחיינו הרזים. תיאוריי תגובתך לנוכחות מזון אהוב או מתוק בסביבתך משקפים את תפישתך ולא את מנגנוני הביולוגיה שלך. תפישתך בנוגע ליכולויות שלך, בנוגע להתנהגויות שלך, בנוגע לעצמך ובודאי בנוגע למזון הן אלה שמעצבות את התנהגותך. ולכן על מנת ליצור שינוי התנהגוותי עלייך בראש ובראשונה לייצר שינוי תפישתי ותודעתי. יעלי, כשאנו מוצאים עצמנו חיים בלופ לא רצוי, עלינו להבין שמשהו בגישה שלנו ובמערך האמונות שלנו מייצר זאת. ואם כך, שם צריכה להתחיל העבודה כי הרי למזון אין שום כח שאנו לא נתנו לו. ואת הכח הזה הענקנו לו מרצוננו החופשי, לשלוט בנו ולנהל אותנו. הכל מתחיל באופן בו אנו חושבים. ההתנהגות שלנו היא רק ביטוי חיצוני למה שאנו מאמינים בתוך תוכנו. אם אני מוצאת את עצמי "מחסלת" מזון אהוב גם כשאני חשה מפוצצת האם זה בגלל שאני מאמינה שמחר לא ארשה לעצמי? האם זה בגלל שאני מאמינה שמחר אני אדאג שלא יהיה יותר ממנו בבית? האם אני מאמינה שאני עושה משהו אסור אז אני ארשה לעצמי רק הפעם וכמה שיותר? קשה מאוד להיות קשובים לגופנו כשברקע קולות רמים מעין אלה, כשברקע מערך חשיבה שמסביר לנו כל העת כמה אנו חלשים וכמה הסיכוי שלנו להצליח אפסי. כשאת מתייגת עצמך כאדם בעל חולשה לדבר זה או אחר, התנהגותך צפויה לכל. לכן, בתהליך הרזייה ללא דיאטה אנו מנקים ומנטרלים את כל מה שעשוי לבלום ומפנים את הדרך לכלים שיאפשרו לנו לחיות בהרמוניה עם הגוף, לרזות ולהגיע להישגים יציבים. ההבדלים בין אנשים רזים לשמנים אינם הצ'יפס, השוקולד או הסוכרזית. ההבדלים הם בדפוסי החשיבה ובתפישה. ואם את רוצה להפוך לאדם רזה ולא להשאר אדם שמרזה (ומשמין חזרה כמו ברוב רובם המכריע של המקרים) עלייך להבין מה עושה את ההבדל ולייצר את השינוי שם...זה כבר יוביל לשינוי התנהגותי (כפי שהסברתי כאן בעבר). אדם רזה יכול לראות עצמו נהנה ממתוק בלי לחוש שאין מחר - למה? אדם רזה לא חווה חולשה לשום מזון - למה? אדם רזה יודע לאמר "לא בא לי" גם על מזון שהוא אוהב - מדוע? אלה שאלות שהייתי מציעה להתחיל לשאול, להבדיל משאלות בנוגע לכמה חסה הוא אוכל או כמה פרוסות לחם ביום. ואם תרצי "רמז" קטן, אז הסיבה היא החופש, החופש מהאמונה שאוכל זה דבר משמין, החופש מהאמונה שאוכל כזה או אחר הוא אסור או מוגבל ובקיצור היתר בלתי מותנה לאכול מה שרוצים, מתי שרוצים, כמה שמרגישים שרוצים. רק כשפועלים מתוך מסגרת ההתייחסות הזו, נותנים מקום של ממש לחופש הבחירה שלנו....ואז, רק אז, מאפשרים לגופנו להכנס למערך השיקולים בבחירת מזונות ובכמותם. הדגש הוא על מסרים המגיעים מהגוף ולא אלה שמקורם במחשבות ואמונות שייצרו למעשה את ההשמנה שלנו (גם אם הכוונה היתה אחרת). על מנת לייצר תודעת חופש כזו, צריך לעבוד ולהתאמן כיוון שזה לא האוטומט של כל מי שתייג עצמו כבעל בעיית אכילה ומשקל. וזה משמעותו של שינוי אמיתי בעל תוצאות ברות קיימא. מקווה שהארתי ואם לא כיוונתי את הזרקור מספיק טוב עבורך, אני כאן מחכה להכוונה. שלך לאה פינטו