יצר אכילה

לאה שלום, אם נכונה גישתך שהמח יודיע כמה קלוריות עליו לאכול, איך יש כל כך הרבה שמנים ושמנמנים ואני מתיחסת בפרט לדור הצעיר, שעדיין "לא מקולקל"?? הרי ידוע שחלק גדול מאותם שמנים לא תמיד אוכלים מרעב ולעיתים קרובות אוכלים כי הם פשוט אוהבים לאכול ואוהבים את האוכל (שלא לדבר על אכילה מתוך שעמום, מצב רוח וכו') אודה על הסבריך. תודה תמיר

הדור הצעיר מהווה מראה מגדלת של הוריו. ילדים משקפים את הסודות של ההורים בנושא. לדוגמא - יכול להיות מצב בו הורים מקפידים על דיאטה ומאד שומרים אבל בתוכם יש חלקים שמאד מתמרדים נגד המשטר הם לא מודעים לחלקים אלו אבל ילדים שלהם יבטאו אותם באכילה לא מתוך רעב.

שוב שלום תמיר. הנחת היסוד שלנו שונה ומכאן כנראה הקושי שלך להתחבר. הנחת היסוד שלך קובעת שילדים הם לא "מקולקלים" כיוון שזו קביעה אינך מערערת עליה. לזה אנו קוראים פרדיגמה. ראשית, אני לא אוהבת את המושג "מקולקל/ים" גם אם הוא במרכאות. תודעתו של כל אדם, בכל גיל ומכל מין שמביא את גופו למצב בו הוא אוגר עודפים, נגועה במסרים שקולותיהם חזקים יותר ממסריו הטבעיים של הגוף. לא נולדנו פגומים פיזית (אלא אם כן יש לכך עדות רפואית) פשוט הפסקנו להתייחס לדבר הכי אובייקטיבי, הכי אמיתי, הכי נכון לטובת רעשים חיצוניים חוזרים ונשנים המגיעים מהורינו בראש ובראשונה ומקבלים חיזוקים מהחברה. ברגע שאמא אומרת לבתה השבעה "תגמרי את הצלחת עד הסוף" היא מלמדת אותה לא לסמוך על מסריו הפנימיים של הגוף. וככל שהיא חוזרת על המסר הזה, הנחת היסוד הזו מתחזקת עד שכאילו הופכת להיות חלק ממנה ומנהלת אותה באופן "טבעי". כשילדה כזו גדלה עם ההבנה שאין לסמוך על עצמה, על גופה היא תהיה קשובה יותר למסרים חיצוניים. זה יכול לקרות בגיל 5 ויכול לקרות בגיל 10. כשהדרך האולטימטיבית שילד לומד לזכות בתשומת לב הוריו היא באמצעות מזון, ההקשר שמנהל אותו הופך מהר מאוד לדרך חיים. אלא מה, כל המסרים הללו לא ממש הרמוניים עם הצרכים האמיתיים של הגוף ולכן קיים מאבק פנימי מתמיד שמלווה ברגשות אשם, בושה, כשלון. אחד הלקוחות שלי, אב לילדה בת 5, הבין בפגישתנו האחרונה כי הדרך של בתו לזכות בחברתו היא לשבת איתו לאכול כשהוא חוזר מהעבודה כי שם אבא הכי נהנה להיות וזה לא משנה אם היא שבעה או רעבה. מהר מאוד האכילה מתחברת עם הנאה, עונג, שייכות, אהבה. לא האוכל אלא האכילה. להורים יש כח אדיר על ילדיהם, זו הסיבה שאני אף פעם לא אטפל בילדים עצמם אלא בהורים, הם אלה שצריכים לעשות את השינוי בתפישתם ולא להתייחס אל הילד כ"מקולקל". נכון אמרת, שמנים לא אוכלים מתוך רעב, אף פעם. הם אינם יודעים לחוש רעב (שלו רמות שונות) ולכן גם אינם נהנים באמת מאוכל. האוכל הוא הכי טעים, הכי מענג, הכי מספק כשאנו רעבים (רוצה להדגיש, לא מתכוונת למעולפים מרעב אלא פשוט רעבים). זה משהו שאנו מחזירים לעצמנו בתהליך הזה. אני מזמינה אותך לקרוא תגובתי לליזי בעמוד זה. תמיר, נולדנו רזים ונולדנו לחיות רזים זוהי לא הנחת יסוד זוהי עובדה, ובתהליך הזה אנו לומדים לעשות אבחנה בין הגוף שלנו לראש שלנו ולתת יותר כבוד ויותר תשומת לב לגוף ולמסריו, לומדים הנאה מאוכל מהי, לומדים לכבד את רגשותינו להבדיל מלקבור אותם תחת הררי מזון, לומדים אלו הנחות יסוד שגויות מנהלות אותנו. אני אף פעם לא מבקשת מלקוחותיי להאמין לי אני מבקשת מהם לבחון את הנחת היסוד הזו ואת ה"תיאוריה" שלי בעצמם באמצעות הכלים שאני נותנת להם. אל תאמינו, תדעו, תחוו. ואני מתרגשת כל פעם מחדש נוכח הגילויים שגורמים לאנשים להרגיש סוף סוף "נורמליים" "שפויים" "רגילים", כדבריהם ושבעי רצון מגופם ומיחסיהם עם המזון. אם עדיין משהו לא ברור אשמח להמשיך לענות לשאלותייך. שלך לאה פינטו

שלום לאה, קראתי את תשובתך - ואני שואלת את עצמי איך ישנם באותו בית 2 ילדים כל- כך שונים אחד מהשני בגישה לאוכל? יש לי שני ילדים: האחד שונא לאכול - וזה כולל הכל!!! אפילו חטיף הוא לא גומר עד הסוף והשני - נהנה מכל טעימה ומוכן ומעוניין לטעום הכל. אף פעם לא לחצתי על שניהם לאכול ותמיד כשראיתי שהם שבעו ומתחילים לשחק עם האוכל - הורדתי את הצלחת. שניהם נולדו די קטנים ורק השני "גדל" והוא ילד שמנמן. אז אם זה קשור לחינוך ההורים במודע או לא במודע.... איך הם כל כך שונים???? תודה ליזי