שבוע טוב..

היי לכן :) לא ממש כתבתי כאן עד היום.. בעיקר קראתי והגבתי מעט לכמה בנות... אבל אומרים שבדברים טובים כיף לשתף... אז... זה משהו שכתבתי בפורום אחר והחלטתי להביא גם לכאן: כל השבוע הייתי ממש עסוקה. עבדתי מלא ולא היה לי זמן לחשוב על שום דבר. אז החלטתי היום ללכת לים עם ספר טוב (באדולינה/ גבי ניצן), מוזיקה שאני אוהבת, ושמן שיזוף כמובן. המטרה הייתה לקרוא קצת, להרגיע את הראש, הגוף והנפש ואז לחשוב על כמה דברים לעומק בצורה חיובית ולכתוב סופסוף.. מה שלא הצלחתי לעשות מזמן... תכננתי לחשוב על כל מה שעלה עם אמא בתקופה האחרונה ולראות מה אני מרגישה בנושא ומה אני עושה עם זה. אז התחלתי לקרוא... וזרמתי.. חיכיתי ל"רגע ההשראה" או מה שזה לא יהיה.. והרגע הזה הגיע אחרי הקטע הבא: "אמא סימה אמרה- 'כולכם כאן מכירים אותי, הייתי קצת אמא לכולכם. אבל אף אחד לא יודע למה אני פה. מורן חטפה אותי. מורן היא העיניים שלי. בחיים לא נתתי לה לישון אפילו לילה אחד מחוץ לבית, אפילו לא טיול שנתי. אני מפחדת עליה פחד מוות. פתאום לפני שבוע היא באה לי עם תיק ארוז וכרטיס אוטובוס לאילת ומודיעה לי שיהא נוסעת לסיני. ילדה בת 16. האוטובוס בשתיים עשרה בלילה, ויש לה כרטיס גם בשבילי אם אני רוצה לבוא לשמור עליה. לא עזר לי כמה שתווכחתי. ארזתי ויצאתי איתה, בעלי נהג מונית, היה במשמרת ערב, לא סיפרתי לו, רק השארתי לו פתק שנסעתי לחופש. סיני זה החוץ לארץ הכי קרוב וזול שמורן מצאה לנו, אבל היא עשתה את זה בשבילי. אני לא יודעת אם מורן סיפרה למישהו כאן- בעלי מרביץ לי. אני כל הזמן אומרת לה שזה לא נורא, שככה הוא אוהב אותי. ככה אבא שלי אהב את אמא שלי, וסבא וסבתא שלי והדודות- ככה זה. לא נורא. יש לזה שני צדדי. אבל בחיים לא נתתי לו להרים יד על מורן. כשנסענו, מורן אמרה לי שהיא לא חוזרת מסיני לפני שאני נשבעת לה שיותר אף אחד לא מרביץ לי. איך אני יכולה להישבע דבר כזה, אמרתי לה כל הזמן. אבל עכשיו אני יכולה להישבע. אף אחד יותר לא נוגע בי. אתם לא יכולים להאמין איך אפשר לחיות כל החיים ולדעת כל כך מעט על העולם. אני רואה אתכם, איך בשבילכם הכל יכול להיות, איך אתם עושים מה שבא לכם. לובשים כאפיות על הראש, מציירים על הגוף, משתזפים ערומים, מסתובבית חצי שנה בהודו עם תרמיל. אצלי לא היה דבר כזה, כולם החליטו בשבילי. וגם בשביל בעלי כולם החליטו. אבא שלו, הצבא, הבוס, הממשלה, הרבנות. הוא היה מוכרח להרביץ לי, ואני הייתי מוכרחה לשתוק. כל מי שהכרתי חי ככה, בלי לבחור. וכל מה שהייתי צריכה זה את השבוע הזה בסיני. אני מרגישה כאילו שלושים ושמונה שנים חיה בגוף שלי מישהי שלא הכרתי. מישהי שאף אחד לא יכול לפגוע בה. מישהי שדולפינים רוצים לשחות איתה. מורן הצילה את החיים שלי, ואת שלה, ואת של הילדים שיהיו לה. נגמר.' " אחרי שסיימתי את הקטע הזה, סגרתי את הספר, פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב. שמש נעימה, רוח קרירה, חוף, ים, דולפין ושמלה לבנה. אנרגיות טובות של חופש מסביב. זה מה שאמא סימה הייתה צריכה כדי להבין שאף אחד לא יפגע יותר באישה שבתוכה. שזה נגמר. נכון, זה רק סיפור אחד מתוך ספר שהוא כנראה בדיוני לחלוטין. אבל מה אכפת לי? ופתאום חשבתי על הילדה הקטנה שבתוכי. זו שתמיד לא אהבתי לדבר עליה. זו שהיא חלק מאוד גדול ממי שאני היום. חשבתי כמה פגעו בה, בי.. וכמה גם אני פגעתי בה.. האשמתי אותה, התכחשתי לקיומה, לא ראיתי אותה בכלל.. ולאחרונה עברתי תהליך שבו לאט לאט אני לא מאשימה אותה, את עצמי, יותר. למדתי לקבל כל מני דברים והפנמתי שהם לא היו אשמתי. (לפחות חחלק מהם...) חשבתי לעצמי... אם אני בחרתי לחיות את החיים שלי בדרך של קורבן או בדרך של מלכה. (כמו שמגדירים את זה בספר) אני לא יודעת אם בחרתי לחיות כמו קורבן. אולי כן וקשה לי להודות בזה, ואולי לא... הרי בסך הכל תמיד נלחמתי "בשדים" שלי ואף פעם לא ממש ויתרתי לעצמי. אבל אף פעם לא היה לי טוב באמת, אף פעם לא באמת קיבלתי את עצמי. ומה שבטוח, אף פעם לא חייתי כמו מלכה. אז לא בטוח שלי מספיק שמש רוח וים, כמו אמא סימה. אבל אני אמצא את הדרך שלי. ואין ספק שהיא תכלול המון ים ומוזיקה, ואין סוף אנרגיות טובות וחשיבה חיובית. מה שבטוח- פגעו בילדה שבי מספיק. ואני בוחרת ברגע זה ממש- שיותר אף אחד לא פוגע בה, ובטח שלא אני! אחר כך נכנסתי לשחות בים, והשארתי בו כמה "מתנות". כמה דברים שהחלטתי לשטוף מעלי. ואני מוכרחה לומר שמזמן לא הרגשתי כל כך טוב. מסקנה- "טוב להיות בריא ושמח מחולה ואומלל". המוטו הלאומי של באדולינה. המלצה- קחו ספר טוב ומוזיקה שאתן אוהבות, ורדו לים קצת. לבד! שיהיה שבוע טוב!

הספר נשמע מקסים. השבוע אלך לקנות אותו. שמחה מאד בשבילך שהצלחת להיטהר מהתחושות הקשות דווקא בים. לא סתם מייחסים למיים תכונות של טיהור הגוף והנפש. יום מקסים ושבוע עוד יותר מקסים ונקי מתחושות רעות שיהיה לך. ליאור

כיף לשמוע , כיף לקרא , כל הכבוד לך. המון בריאות נפשית וגופנית . ליז

הייתי בים לפני שבוע עם....ונהנתי עד למעלה מראש. חבקתי את השקיעה והזריחה המפציעה והמיית הגלים המתנפצים אלי חוף! נירוונה שכזאת מאחלת לכל אחת מכן. שבוע טוב יקרות שלי.

כל כך אהבתי לקרא אותך.. הרבה כוחות הרבה אופטימיות... עשית לעצמך רק טוב.. שהלכת לים... לבדך, והגעת לנקודת אור חשובה כל כך.. התחברתי למשפט שבו כתבת: "מה שבטוח- פגעו בילדה שבי מספיק. ואני בוחרת ברגע זה ממש- שיותר אף אחד לא פוגע בה, ובטח שלא אני!" הזכיר לי את אחת מהשיחות שלנו... על האשמה! וכל מה שסביב זה.... אני בטוחה שעכשיו את יכולה ...ותאפשרי לעצמך, לחשוב אחרת לגמרי! כי מגיע לך להתקדם בחיים.. לא מגיע לך לחזור אחורה. היי חזקה! אני פה כדי להזכיר לך.. כמה כוחות עצומיים יש לך. (למקרה שתשכחי ..כמובן) ערב נעים ושבוע טוב בובה

"אני בטוחה שעכשיו את יכולה ...ותאפשרי לעצמך, לחשוב אחרת לגמרי! כי מגיע לך להתקדם בחיים.." אל תיהי כל כך בטוחה.. אני בעצמי בכלל לא בטוחה... במיוחד לגבי החלק השני של המשפט.. מה שבטוח זה.. שאני בדרך לשם... וכשאני אהיה מוכנה לזה גם זה יגיע... ואם היית שואלת אותי על זה לפני חודשיים היית מקבלת תשובה אחרת לגמרי... אז גם זה התקדמות.. אני מניחה... בכל מקרה... תודה לך על המילים..

גם כי פשוט בחרת לשתף....... וגם בגלל הדברים ששיתפת בהם...... גרמת לי להרגיש טוב אני פתאום מרגישה איזושהי שלווה פנימית כאילו הייתי שם לידך בים :)

"גרמת לי להרגיש טוב אני פתאום מרגישה איזושהי שלווה פנימית כאילו הייתי שם לידך בים :) " רק בשביל הרגע הזה היה שווה לכתוב כאן... (התלבטתי רבות אם לעשות זאת...) תודה לך!!

כנפיים יקרה, באמת שכייף ומרגש לקרוא אותך.... לראות איזה עבודה את עושה עם עצמך.... כמה מחשבה ועשייה.... כיצד כל דבר עובר חשיבה ועיבוד והתוצאות לא מאחרות להגיע... כל הכבוד אידה