תראו...

אותי בבקשה שם למטה

כותבת אליכם מתוך המיני החדשה שרכשתי ואני בכללל לא טיפוס של מיני. היום נפגשתי עם חברה מהלימודים ישבנו באיזה בית קפה נורא שמחתי לראות אותה ושוב הזמנתי קצפת עם תותים. זה היום השלישי שאני אוכלת קצפת עם תותים. החלטתי ששבוע אני אוכל קצפת עם תותים עד שממש לא אוכל יותר להסתכל על זה וזה מתקרב. אח"כ הלכתי וקניתי בגדים, כ"כ הרבה מכנסיים שהתאימו לי כמו כפפה ואני אף פעם לא מוצאת מכנסיים מתאימים. בתוך תא המדידות שמחתי נורא. יש לזה משמעות כמעט קיומית עבורי למצוא משהו במידה שלי בסגנון שלי כאילו היקום מתכוונן אלי בתוך כל חוסר ההתאמות שהחיים האלה הזמינו לי. יש לי המון טענות נגד תרבות הצריכה ואני רואה עצמי בהחלט קורבן של כל הדימויים האלה, ושונאת את עצמי על שיתוף הפעולה הזה- אבל איכשהו אני מנסה להשתכנע שלא בחומרנות וחמדנות מדובר אלא בפנטזיה של חיות. בתוך הבגדים החדשים האלה נהיו לי קווי מתאר של בחורה נורמלית. יכולתי לדמיין את העתיד החדש לפני שהבגדים האלה יתבלו ויצבעו בשגרה האפורה ובסבל הקיומי היומיומי. לפני שהם יספגו את כל העיוות הזה שהחיים הקשים הטמיעו בי. לפני שהם יהפכו לאני. קצת להיות שחקנית באיזו תחפושת זמנית שבקרוב תהפוך למדי יומיום מרופטים. חזרתי עם רינה בלב ושקית מחזור מלאה בבגדים שאלבש. זו היתה קניה מוצלחת בלי יסורי אשמה על איך קניתי את זה. יום הולדת של יום אחד הוא מעליב והוא חומק בלי תמיד להשאיר איזה חותם משמעותי. למה באמת רק יום אחד? החלטתי שאצלי זה יהיה שבוע. אולי חודש, נראה מה יקרה. מה שעדיין לא ברור לי זה אם פיזור הכספים המטורף הזה קשור לחגיגת היווסדי או פשוט לחגיגת הסוף. אני לא מסתכלת יותר על המחיר של שום דבר פשוט רואה וקונה ואני ממש לא שרי אריסון. אפילו לא בכיוון. ואני גם לא רוצה להיות. יש לי תחושה שזה קשור לחוסר היכולת שלי לראות עתיד, בסוף אקיא מרוב גועל על כל החומר שאין לו מיכל וזה הכי מדכא אותי בעולם שלמשהו אפילו חפץ אין מקום ויש גבול לכמה העולם הזה יכול להכיל הצפיפות הזו והמחנק נורא מפחידים אותי ואז מתחילה האשמה על הרכישה. כרגע אין בליבי שום אשמה מה שבד"כ קורה לי אחרי קניות מטורפות בלי הכרה. היום יצאתי עם השקית האקולוגית המתכלה ואמרתי לעצמי "איזה קניה מוצלחת, איזה כיף שיהיה לי מה ללבוש מגיע לי פיצוי, מגיע לי לחגוג אחרי כל הסבל שעברתי". אבל גם המשכתי ואמרתי "אין לי באמת סיכוי לשיקום, הכל רק תפאורה, רק אחיזת עיניים" ובאמת הבנתי שכל מה רכשתי היה רק סם, סם ממכר שהשפעתו תחלוף בקרוב ותביא שוב את העננים השחורים האלה למשכני. ונהיה לי עצוב שזהו גורלי. שהתקווה שאני יכולה לתת לעצמי היא רק רגעית שלא יצרתי בקניה הזו שום תיקון אלא רק טיוח של היאוש, הסחת דעת קצרת טווח. ואני מתחילה לבכות עכשיו באוטוסדרדה כי באמת אני מרחמת על עצמי ומבינה כמה מצבי קשה וחסר תקנה. ואני לא יודעת איך לעזור על עצמי ויודעת שגם אף אחד אחר לא יוכל כי אני מתכלה בדיוק כמו השקית האקולוגית הזו. גם אני ידידותית לסביבה. תודה לכן אידה, צדף, שחף, חטולית- על ההשתתפות שלכן בשמחתי. נורא ריגשתן אותי שאתן ככה איתי מאמינות בי ולא עוזבות אותי. ואני מצטערת אידה על תכני המוות שלי- זה בעיקר כי אני מחפשת הקלה והמוות כרגע הוא משהו שהופך לכדור הרגעה. זה צורך בהקלה ובתקווה ואני חייבת לדמיין איזה פתרון לכאב הקשה. ואני מצטערת על ההעלמות שלי אחרי תכנים כאלה- אני פשוט נעשית כ"כ מדוכאת שלא יכולה להמשיך לכתוב ולעדכן. אני אשתדל להפחית במינון. וסליחה אם הדאגתי. תודה לכן שאתן פה יקרות כ"כ מיתר

מאמצת את הרעיון! :) זה רעיון נפלא ומגיע לך להנות גם חודש שלם ברצף וגם שנה שלמה וגם כל החיים!!! אני כל כך שמחה שאת פענקת את עצמך ושזה נתן לך הרגשה טובה! תשתדלי לא להרוס את הטוב עם מחשבות שליליות תסלקי אותן ממוחך! תעצמי את העיניים ותדמייני שאלו הם עננים שמגיעים וחולפים ולוקחים איתם את המחשבות ההרסניות הלאה ממך המחשבות בונות את המציאות וברגע שאת מתחילה לחשוב בצורה חיובית את מתחילה גם לפעול ולהרגיש בהתאם שיהיה לך סופ"ש נעים ומפנק שחף

אני חושבת שזה נפלא! באמת! כי לפנק את עצמך צריך לדעת לשים עצמך במקום ראשון... לפרגן לעצמך ועשית זאת! זה יכול להיות זריקת אנרגיה...דחיפה קדימה.... החלטה לשינוי... זה יכול להיות רק תפאורה... אבל זה תלוי בך.. מה תעשי עם השבוע הנפלא שבוע של קצפת ותותים. טיפול? אולי זה הזמן.. . לתת לעצמך צאנס... מגיע לך חויה אחרת... מגיע לך להרגיש אחרת... אני גאה בך מחזקת אותך איתך אידה

להודעה הזו התכוונת? אני נותנת לך את כלללל הבמה שמגיעה לך מיד מגיבה... אידה

תודה שהגבתן הרגשתי קצת לבד למטה. מודה לכן מאוד. השמחה הזו היתה רלוונטית לאז. עכשיו הכל נגמר. הלוואי ויכולתי לחשוב מחשבות חיוביות אני לא יודעת איך עושים את זה. וגם אני תמיד חיפשתי רגעי קסם כאלה של מפנה כאילו מפה הכל עומד להשתנות אבל זו כבר לא החלטה שלי יותר, משהו בתוכי שהוא לא אני כבר מנהל אותי אין לי כבר שליטה יותר על שום דבר בטח לא תכנון עתידי. אני חיה מרגע לרגע ומצטערת על כל רגע שאני חיה. וטיפול נועד למי שרוצה בחיים ואני לא מעונינת בהם יותר. נורא רציתי להמשיך את הקו האופטימי הזה להראות סימני התאוששות אבל אני שבורה כולי. ועכשיו הקניות האלה נראות לי חסרות טעם ומיותרות כי המשחק הזה מול המראה נגמר כי אין יותר אני ולכן אין יותר השתקפות של עצמי כאילו יש איזה כיסוי לעיניים שלי אני לא מסוגלת יותר לפקוח אותן אולי כי אני לא רוצה לראות אותי יותר כי אני כבר לא אני יותר, נלקחה לי הזהות. כל השנים הייתי אדם מדוכא אבל עם זהות, עכשיו גם את זה אין לי וזה משפיל נורא והכאב נורא גדול. אני פוחדת מאנשים ולא חושבת שיש לי סיכוי אי פעם להשתקם, היה לי באמת לפני שפגשתי את האיש ההוא לפני שנה האיש שהיה אמור לעזור לי. הפגיעה עברה גם לגוף והוא כבר לא יוכל באמת להשתקם נגרם לו נזק שאי אפשר לעצור. אני בוכה עכשיו כבר ארבע שעות ברציפות וכך זה היה אתמול וכך זה יהיה גם מחר. ואנשים ששיתפתי במצבי ניתקו איתי מגע כך שפקטור הסביבה הקרובה התומכת לא ממש פועל לטובתי, ולכך התכוונתי שהעולם פולט אותי החוצה ממנו משום שהוא לא רוצה אותי באבלי ולכן אני מתקשה ברצף הזהות שלי גם בגלל זה כי הוא מסרב לראות חלק כ"כ מרכזי שבי שנוכח כרגע יותר מאחרים. ואין לי יותר איפה לשחרר את הכאב הזה כי גם פה הדיבור על המוות הוא לא ממש מומלץ אז אולי אפסיק. אפילו בטיפולים עצמם הרגשתי תמיד המון תוקפנות גדולה ודחיה שמועברת מהצד השני בכל פעם שאני מעלה את הנושא של המוות, אכזבה כזו שלא עליתי עדיין על המסלול אז אין לי יותר שום מרחב שאני יכולה באמת להתקיים בו, וכאילו נגמר לי כבר האוויר הכל נהיה צפוף ואני לא יכולה לנשום ואני לא חושבת שאני יכולה לתרום כאן במשהו כי אני מנותקת נורא ולא מסוגלת באמת להיות חלק משום שאני כבר לא קיימת יותר. משהו בי נמחק ונמחק כמו הפסקות חשמל יזומות בתוך המוח וכל פעם נכבה לי אזור אחר, זכרון, תודעה, וכל יום אני מתאבלת על האני המתכלה הזו שלא נשאר ממנו דבר והוא היה עם כ"כ הרבה יכולות שלא מומשו. באמת חבל עלי אבל אני לא יכולה לעשות יותר דבר. אין לי מוטיבציה יותר לכלום בטח לא להניע את עצמי. ניסיתי כל מה שיכולתי. מתחילה להיות הצפה של המקשים בדמעות מלוחות ולא כדאי שתהיה עוד הפסקת חשמל אחת נוספת. אבל הכי כואב לי שהזמן לא פועל לטובתי, לא במקרה של פוסט- טראומה. הזמן הוא כמו לולאה שמתהדקת יותר ויותר סביב הצוואר, כמו איזה רקבון שאורב, כמו צבוע שעט על הפגרים. העבר הופך להווה כל הזמן. משהו השתבש בתוך הזמן הזה, אין יותר שום חלוקה, הכל משך אינסופי כמו איזה גיהינום נצחי. אני לא אדם יותר, לא מרגישה יותר כאדם אלא כגוף שתופס מקום במרחב. שוב מודה לכן מליבי אידה ושחף שאתן איתי כמו פנסים שנדלקים בין הפסקת חשמל אחת לאחרת. ושוב מצטערת על התכנים האלה, אבל זה מה שאני כרגע יכולה לייצר מתוך עצמי, לא יכולה לזייף רווחה נפשית. קוראת את כולן ולא מבינה למה העולם מייצר כזה סבל אצל נשמות שלא פגעו באיש. מיתר