אמא(טריגר)

חשבתי קצת. ואז חשבתי עוד קצת. ויצא שבסוף חשבתי אפילו הרבה. את מגיבה אחרת ממני. למרות שאנחנו דומות, בחלק מהדברים. אבל בחלק גם שונות. את מגיבה אחרת ממני, ואולי את זה אני צריכה להבין יותר טוב. לצד הפעמים שאני נשאבת ל"שם", ל"אז", ומרגישה לכודה בזה, לצד זה- יש גם הסתכלות על עכשיו. על מה אני צריכה עכשיו. מה יעזור לי כרגע ומה לבקש מאחרים. ו..אני ממש צריכה אותך. אולי אחרי שסיפרתי לך..אולי לא הייתי צריכה לספר, אני לא יודעת. כי מאז שדיברנו על זה, בעצם לא דיברנו על זה יותר. לא דיברתי איתך על זה, ואני לא יודעת מה עובר אצלך במחשבות. האם את חושבת על זה בכלל. האם את חושבת עליי? גרות באותו בית ולרוב זה מרגיש כאילו שאת לא רואה אותי. זה ממש קשה לכתוב את זה עכשיו. אבל זה מה שאני קולטת ממך, שאת לא רואה אותי. אולי לא רוצה לראות. אולי זה קשה לך מדי כרגע. אולי יש לך את החלק שלך שקשה לך איתו, שאיך זה שלא היית שם כדי להגן עליי. על הילדה שלך. אולי. אני לא יודעת. כי אנחנו לא מדברות. לא מדברות על זה, מאז אותה פעם שדיברנו על זה וסיפרתי לך. רציתי לומר לך, שלא יכולת להיות שם. כי לא יכולת לדעת. תמיד הייתי ילדת "חוץ" כזאת, שלא יכולה להישאר בתוך כותלי הבית וחייבת אוויר בחוץ. תמיד שיחקתי בחוץ, ליד הבית, מתחת לבית, בגינה, טיפסתי כל הזמן על העץ שהיה שם בגינה. נשארת קרובה, אבל לא בתוך הבית. ולא יכולת לדעת שמשהו כזה יקרה. איך יכולת לדעת? דברים קורים. דברים איומים קורים בעולם הזה, ואי אפשר לשמור מפני הכל. אי אפשר להגן מהכל. לא יכולת לדעת ולכן לא יכולת להיות שם. אולי זה יותר הסבר לעצמי כרגע, אבל ככה נראה לי. שלא יכולת לדעת. לא באותו רגע לפחות. לא יכולת למנוע את זה, כי דברים קורים. גם דברים כאלה. עומד לי בכי חנוק בגרון, מבצבץ כזה מהעיניים. מה עושים? אז, באותו זמן, לא היית שם. אבל כרגע, עכשיו, אני צריכה שתהיי. אני צריכה אותך איתי. צריכה שתסלחי לי על כל השנים האלה שכעסתי נורא והוצאתי את זה איפה שרק הרגיש לי נוח, שזה בבית (והנה הברז נפתח...). ורבנו המון. המון... והקשיתי נורא. אני ממש צריכה שתסלחי על זה. ואני יודעת שקשה לך לסלוח, כי אמרת שאת לא סולחת. הראית את זה בכל כך הרבה דרכים. ולי נשאר רק לחכות לרגע, שתשתחררי מהכעס עליי, ותבואי לחבק אותי. קשה לי לבוא לחבק אותך. ובפעם היחידה שניסיתי, בלי מילים...אז דחית אותי. אז עכשיו אני רק מחכה. אבל רוצה לומר לך, שממש צריכה שתהיי איתי היום, עכשיו. למרות כל מה שקרה, ולמרות מה שהיה בדרך מאז ועד עכשיו. צריכה שתאספי אותי אלייך. צריכה את החיבוק שלך. כבר לא בטוחה איך זה מרגיש החיבוק ממך. רק יודעת שממש מתגעגעת לזה. לא יודעת, מין חיבור כזה שאי אפשר לערער אותו. הוא יהיה שם גם כשיש נתק בינינו. ככה זה מרגיש לי. זה מה שרציתי להגיד לך.

אמא שלך קראה את מה שכתבת כאן?? אמא שלי בדרך כלל אני משתפת אותה ורק שתביני היא 70 אני כמעט 40 אנחנו מדברות על זה היום יותר מתמיד אני כועסת המון על המוליד של הבן בכורי שהתעלל בו מינית כך שלאימי בעצם יש לצערי דור שני מוכתם כזה לא יודעת בדיוק באיזה ביטוי להשתמש כדאי לך לדבר איתה ולומר לה לאימך מה שכתבת גרוע זה לא יהיה .

זה יכול להיות גרוע. מניסיו קודם איתה.מפעמים קודמים שהיא דחתה אותי. אני מפחדת כנראה מהדחייה הזאת, ולכן לא ניגשת אליה עדיין עם המכתב הזה. מתישהו זה יקרה כנראה. רק לא כרגע. בינתיים לא. בינתיים המכתב הזה נשאר אצלי. אבל אלה דברים שהרגשתי שאני צריכה להוציא, לפחות על הדף, אם לא מול אמא כרגע.

מנותת יקרה אמא מאכזבת אמא מילה מלאת ציפיות וחום אהבה...חיבוק אבל זה נשאר שם רחוק בתוך האותיות... מצטערת שכך... אבל טוב שכתבת את המכתב וכשתוכלי ותרצי...נתי לה.... אני מבינה את הפחד הגדול מדחיה... אבל העקשנות יכולה לנצח... אם תוכלי לצרף אותה בשלב מסויים לטיפול...זה יכול לעשות ולשפר פלאים... נסי בנתיים לראת מה היא כן יכולה לתת?? נסי להבין שכנראה משהו מעוור ותוקע אותה....אולי בגלל שאתן כל כך דומות??? בהצלחה מחבקת אידה

ריגשת אותי... יש לי הרגשה שאם תשימי לה את המכתב על המיטה אולי מעט שונה, עם יותר הדגשה על הסיבות שאת מאמינה שהיא לא יכלה לדעת, ועל שלא יכלת לספר, ואיך שזה יצא בדרכים אחרות שפגעו בה, ו שהיום את מבינה את זה. והבקשה הכל כך נוגעת ללב - שעכשיו את מבינה את כל אלו וכל כך זקוקה לה. יש לי הרגשה חזקה שהיא תרים את הכפפה - ואת אין לך מה להפסיד רוב הסיכויים שתופתעי לטובה, ושזה יהיה שווה את המאמץ, ואם היא תנהג כפי שאת מצפה אז לא קרה שום דבר חדש והמצב נשאר כשהיה. שולחת לך חיבוק וברכה שתזכי בחזרה לחבוק ולאהבתה של אימך

היי מטע סליחה שאני כזו דבילית ולא מבינה , על מה אמך צריכה לסלוח לך ? על שנפגעת והיא לא ידעה ? על זה שלא סיפרת אז בזמן שזה קרה ? על כל הכעסים והמריבות שהיו לכן ? על הכל או על משהו מאוד ספציפי ? על מה היא לא סולחת לך ? ושוב סליחה שאני כזו דבילית אבל ,אני חושבת כאמא ל-3 בנים שיש לי שאני לא הייתי מסוגלת לכעוס על בן שלי אם היה בא אלי באחור של,,,,,,,,,,,כמה שנים ומספר לי שקרה לו חלילה וחס ,,,,,,,,,,,ושלכן הוא רב איתי ולכן תקופת הסבל וכל השאר -פשוט הייתי מאמצת אותו אל חייקי ומחבקת אותו מתוך הנשמה על כל הכאב שלו ועל כל הסבל שלו ולא עושה איתו כזה "ברוגז " או מתעלמת ממנו או כל דבר אחר , כשהבן שלי הבכור הלך לנחל לפני הגיוס לצבא הוא היה פשוט הבן הכי מאושר בחיים שאני ראיתי , עברו כמה חודשים ופתאום הבחנתי בשינויים מאוד מוזרים בהתנהגות שלו -הייתי משוכנעת שמשהו רע מאוד קרה לו שם בהתנחלות , נסיתי בכל דרך אפשרית לדלות ממנו פרטים , שלחתי את כל החברים שלו וגם את החברה שלו שינסו לדובב אותו כדי לדעת אם קרה לו משו ,עד היום יש לי בהרגשה שלי שכן קרה ושהוא לא מדבר , לא משנה , אני לא מתיימרת לנסות להבין את אמא שלך על תגובותיה כי כנראה שכך מתאים לה להגיב , ואת שמכירה אותה מקרוב כל כך טוב - לבטח יודעת ומכירה את התגובות שלה , תנסי להבין על מה ולמה היא לא מוכנה לסלוח לך ,תשתדלי להמשיך את חייך כרגיל כי אחרי הכל החיים ממשיכים , היא זקוקה לזמן עיכול ,,,,,,,,,אולי הרבה מעבר למה שאת מסוגלת לתת לה את הזמן שהיא זקוקה לו ,יתכן ויש לה חשבון נפש מאוד ארוך עם עצמה ועם כל מה שסיפרת לה , אולי היא זקוקה למרחב זמן שבסופו היא תפנה אלייך ותדבר ,חכי בסבלנות אם את עדיין לא מוכנה לתת לה את המכתב שכתבת כנראה שגם את עדיין לא מוכנה לתגובה שתבוא ממנה לאחר הקריאה אני לא מכירה אותה ובטוח שלא שופטת אותה עשי את הדברים בקצב שלך כמו שאת מכירה את עצמך וכמו שאת מכירה אותה בהצלחה חטולית

על כל הפעמים שרבנו בהם, ושעשיתי לה את המוות. כל השנים בין גיל 7 ועד הצבא לפחות, היו שנים של בעיטות מצדי ומתח בבית והמון המון כעס. אז ההורים שלי פירשו את זה כאילו שהשתחרר לי איזה בורג. כי מילדה טובה שעושה כל מה שמבקשים ממנה, התהפכתי והפכתי לילדה מופרעת- לפחות בבית. בבית ספר לא עשיתי בעיות, כי לא הרגשתי כנראה בנוח להוציא משהו מזה שם. ממה שהרגשתי. מצד שני, גם לא ממש למדתי, ולא התמדתי. לא בכוונה או במודע, כי שום דבר מזה לא היה במודע, עד השנה האחרונה בעצם, כשהכל עלה בזיכרון. אמא לא מקשרת (למרות שניסיתי לדבר איתה על זה ולהראות לה את הקשר) בין מה שקרה, לבין זה שכעסתי כל כך. ושרבתי איתם (עם ההורים) כל כך הרבה, ומגיל צעיר יחסית (יחסית למרד נעורים, גיל ההתבגרות וכו'..). לא רק שהיא לא מוכנה לקשר, ולראות את הקשר, אלא שעכשיו, שאני לא נכנסת איתם לריבים, וממש משתדלת להחזיק את עצמי במצבים קשים מולם (כי יש לי גם את ההתפרצויות כעס/זעם שלי. זה לא נעלם..), גם כשאני ממש מנסה לא להיכנס לריבים כאלה איתם, היא עדיין לא מוכנה לסלוח ולנסות לשכוח ולשים את זה בצד, ולראות שאולי אני קצת אחרת ממה שהייתי. ושאולי אני ממש מנסה להתקרב אליהם חזרה...אבל היא לא נותנת לי. היא לא סולחת. כאילו שאם היא מסתכלת עליי, אז היא לא רואה אותי כמו שאני עכשיו, היא רואה את נטע של פעם, ולא יכולה להשתחרר מזה, כי כנראה שעד כדי כך הכאבתי לה. זה מסובך לי כרגע לגשת אליה עם המכתב שכתבתי לה. והלוואי שאחרי שסיפרתי לה, שהיא הייתה באה ומחבקת. היא לא עשתה את זה. ובסיטואציה הזאת, שפשוט אמרתי לה, אמרתי לה שזה מה שאני צריכה עכשיו... היא שאלה אותי "מה את רוצה שאני אעשה עכשיו? זה קרה כבר מזמן". אז אמרתי לה שחיבוק יכול ממש לעזור לי כרגע. והיא רק המשיכה לשבת שם ולבהות בי, כאילו שביקשתי ממנה לצאת למשימה בלתי אפשרית או משהו....כנראה שזה ככה בשבילה...בלתי אפשרי. וקשה לי לקבל את זה רק בהבנה ולהסתכל רק על הקושי שלה, כי בינתיים אני ממש זקוקה לה. ולחיבוק שלה, שהיא לא מסוגלת לתת לי.