מתי כבר כל זה יהיה מאחורי?

שלום, זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן. אני לא כל כך מרגישה שייכת לפורום הזה ובכל זאת משהו בתוכי אומר לי שאני כן. לפני כמה שנים פניתי לטיפול אצל פסיכולוג קליני. עכשיו אני יכולה לומר זאת אבל אז הכל היה בתוך ערפל אחד גדול. עברתי התעללות בילדות (לא מינית אלא פיזית) ע"י הורי וסבלתי במשך שנים מתסמונות שונות הקשורות בפוסט טראומה. רציתי לחוות את הפסיכולוג הזה כהאב והאם שלא היו לי. רציתי לחוות משהו טוב ונקי שייתן לי סוף סוף להרגיש מעט טוב עם עצמי. פיתחתי בו תלות גדולה מאוד אך לצערי המטפל הזה לא היה מומחה בתחום הטראומה והגבולות החלו להטשטש. קשה לי אפילו לכתוב על זה עכשיו. הוא עשה דברים שלא יעשו בטיפול. אני יודעת היום שהיה עליו לפנות בדחיפות להדרכה והוא לא עשה זאת. אני לא יודעת מהיכן היו לי הכוחות אבל עזבתי אותו ועברתי טיפול במשך שנים אצל מטפלת טובה מאוד. הטיפול איתה הסתיים לפני כשנה וחצי. חוויתי הרבה ימים יפים מאז והיא עזרה לי מאוד. אבל תמיד ישנה גלישה חזרה לאותם חומרים שחורים של זכרונות מהטיפול ההוא. מהרגשת חוסר האונים, מהפחד, הבושה, וכמובן מכך שהאשמתי את עצמי תקופה ארוכה כל כך על מה שקרה שם. על היחס 'המיוחד' שקיבלתי מאותו מטפל. כיוון שאני לא בטיפול כרגע, אני עדיין מתקשה להתמודד עם הנפילות האלו שגורמות לי להתקפי חרדה, ללילות ללא שנה ולעצבנות מתמדת. אני לוקחת ציפרלקס באופן קבוע ועם זאת לפעמים אפילו הכדורים כבר לא עוזרים יותר. אני מנסה לעזור לעצמי ולומר את המשפטים שהמטפלת שלי אמרה לי אז (שזו היתה אחריות שלו, שהוא עבר את ההכשרה, שאני לא אשמה בשום דבר, שהוא לא היה בסדר) בנוסף אני מנסה להזכר בימים הטובים שהיו לי מאז ולומר שאם היו ימים כאלו אז בוודאי יהיו גם בעתיד. אבל בכל זאת אני מרגישה מאוד בודדה עם הרגשות האלו. בודדה עד יאוש. הזכרונות, שמלווים כמובן ברגשות קשים מאוד, מהטיפול ההוא מכים בי. אין יום שאני לא שם באופן זה או אחר. למה אני לא מצליחה לשים את זה מאחורי? זה קרה לפני זמן רב וזה נגמר. אז למה זה עדיין כל כך כואב? תודה וסליחה שיצא לי ארוך ליאה

שלום לך ליאה - וברוכה הבאה אני חושבת שהגעת למקום הנכון , מצטערת לשמוע על ההתעללות שעברת בילדותך מהורייך ,נשמע לי לגמרי הגיוני שרצית לחוות גישה שונה ,הפסיכולוג שטופלת אצלו גם פגע בך , הוא זה שהיה צריך לשים גבולות במקומות הנכונים ולא לסחוף אותך למקומות אסורים , המטפלת שלך צודקת לגמרי כשהיא אומרת שכל האחריות מוטלת עליו בלבד , שאת לא אשמה בכלל ,שהוא היה לא בסדר , אז יופי באמת שהיית המטופלת המועדפת אבל באיזה מחיר ? שנשארת עם פוסט טראומה חדש ? עוד אחד נוסף ? את אומרת שאת לא יודעת מאיפה היו לך הכוחות לעזוב אותו וללכת למטפלת אחרת , כנראה שמשהו בך בפנים אמר לך שזה לא בסדר , או שאת נסחפת למקומות שאת לא צריכה להיות שם ,כל הכבוד לך על צעד כזה אמיץ ,לגבי הכדור שאת מקבלת אני לא מכירה , רק חושבת שאם הכדור לא משפיע עליך כמו שצריך מן הסתם צריך או להגדיל מינון או להחליף אותו בכדור אחר , אבל כמובן רק בפיקוח הרופא שנתן לך אותו , את בודדה והזכרונות לא עוזבים אותך , נראה לי שאולי לא סגרת את כל הקצוות בטיפול שלך עם המטפלת , אולי דברים שלא גמרת להגיד אותם ? אולי רגשות לא פתורים ? לעניות דעתי מומלץ בחום שתחזרי לטיפול עם המטפלת שעזרה לך אפילו לעוד כמה פגישות ותבדקי מה נשאר שם שעדיין לא פתרת , ישנו גם מרכז לנפגעות בטל' 1202* שתוכלי לקבל תמיכה בלי להזדהות בשמך ואת גם יכולה להישאר כאן , לשתף בקצב שלך כל מה שעובר עלייך , ואנחנו נשתדל לתמוך בך ככל יכולתנו , מקווה שעזרתי לך ושתישארי כאן כחלק מהפורום הזה , את מוזמנת,,,,,,,,,,,,,, אצלנו לא מתנצלים על אורך הכתיבה רק מפני שזה עוזר להוציא את כל מה שמעיק בפנים , כך שתרגישי חופשיה , שולחת חיבוק חם - אם מותר כמובן חטולית

תודה על המילים המחממות. באמת. עצוב לי לומר את זה אבל המטפלת שלי נסעה לחו"ל לזמן בלתי מוגבל ולכן הטיפול נפסק. אני עדיין יכולה לשלוח לה אימיילים (בהסכמתה) אבל זה לא טיפול והיא לא יכולה לעזור לי משם, על אף כל כוונותיה הטובות ואהבתה. לא רציתי להתחיל טיפול חדש ולספר את הכל מהתחלה למישהי אחרת ובנוסף אין לי את הכסף הדרוש לטיפול חדש. כך שאני באמת לבד כרגע עם הכל. זה נשמע מוזר אולי אבל לפעמים אני גם מרחמת עליו מפני שהרגשתי, כל אותו 'טיפול', שהוא כל כך בודד וזקוק לאהבה. רציתי שהוא יאהב אותי והיה לי חשוב מאוד לא לאבד אותו ואת 'האהבה' שלו. לכן לא אמרתי דברים שהייתי צריכה לומר. אני יודעת שאני לא אשמה ובכל זאת אני מרגישה מאוד חצויה. גם התביישתי בשבילו. זה כל כך מסובך וקשה להסביר את זה. בכל אופן, תודה על קבלת הפנים. וגם על החיבוק. ליאה

מקווה שתוכלי להרגיש שייכת ולהשאר כאן לשתף לקבל ולתת תמיכה ולהיות חלק מפורום מופלא חם ותומך מצטערת כל כך לשמוע על טראומה הכפולה שעברת, על כך שיש מי שניצל את תמימותך וחולשתך ופרץ את הגבולות הכל כך חשובים!!! טוב לשמוע שמצאת מטפלת טובה שיכולת לעבד את הטראומות ולנסות ולהבין שהאשמה לא בך אלה רק בו!!! הדרך ארוכה החיים הם תהליך אחד ארוך עם עליות ירדות פיתולים וגם מישור... זה שיסתיים הטיפול אינו מונע ממך ללכת ל"תדלק מדי פעם את עצמך" להתחזק לפרוק זו טראומה קשה שההשפעה שלה עמוקה , חזקה וקשה מדיי בכדי שתעברי זאת לבד אנחנו כאן בשבילך מקווה לראותך איתנו אידה

לאור, תודה רבה על תשובתך. קשה לי עם זה מאוד מפני שהנושא הזה של מה שקרה לי מעורר באנשים תגובות שונות. אני מתקשה לספר את זה. יש לזה סטיגמה כזאת. למשל, סיפרתי לחברה טובה (שהיתה לי) והיא ישר קפצה ואמרה: אז למה לא קמת והלכת? או למה לא אמרת? מה, לא הבנת מה הוא רוצה? התגובות האלו הרגו אותי. ניתקתי קשרים רבים מאוד מאז. למעשה, נשארתי בלי חברות בכלל. אני לא יכולה לספר מה קרה לי מפני שיש אנשים שפשוט לא מסוגלים להבין מה עברתי. איזה גהינום זה היה ועדיין. אין לי כסף לטיפול ואני מנסה בכל כוחותי להשתמש במה שהעניקה לי המטפלת שהיתה לי. להזכר במילים שלה. באהבה שלה. יש לי שאלה. מה אתן עושות כשיש לכן מחשבות פולשניות. כשאתן נזכרות בכל מיני דברים נוראיים והכל מציף שוב מחדש (אני לא מדברת על פלשבק של 'להיות שם שוב' אלא לזכרונות מכאיבים). איך אתן מתגברות על זה? לפעמים הזכרונות האלו גורמים לי להתקפי חרדה ואני בטוחה שאני הולכת להשתגע.

כואב לקרוא את הדברים, שכתבת. בבקשה, אל תתנצלי על אורך הדברים, כי כל אחת מאיתנו הגיעה, מגיעה ועוד תגיע לכתוב, כדי להוציא את הדברים הכואבים החוצה... לפעמים זה יוצא קצר, ולפעמים גם ארוך, אבל זה המקום לשפוך בו הכל ולקבל תמיכה אמיתית. מאחלת לך עם כל הלב, שהכל יהיה במהרה מאחורייך, אבל בינתיים, וגם אח"כ אנחנו כאן איתך ואשמח אם תבחרי להמשיך איתנו. ברוכה הבאה ממני

תודה רבה לכולן על המילים התומכות. טוב להרגיש שיש מי שמבין. אני חושבת שאור הנפש צדקה מאוד במה שכתבה שהחיים הם עליות וירידות ולפעמים מישור וצריך ללמוד להתמודד עם הנפילות הקשות האלו. אבל אני אקום. אני יודעת. זה אולי יקח לי קצת זמן ועבודה עצמית שאני אצטרך לעשות. עוד משהו שרציתי לספר. שלחתי אי מייל למטפלת שלי. היא ענתה לי תשובה כל כך יפה ותומכת וכייף לי להרגיש כמה אכפת לה. היא אמרה שאני יכולה תמיד לשלוח לה אימיילים. כשאני קוראת את האימייל שכתבה לי אני יכולה לשמוע את הקול שלה אומר את המילים וזה מרגיע. היא כתבה גם שהעובדה שאני חווה את הרגשות הקשים האלו מראה בעצם על היכולת להרגיש ושזה טוב. להיות קהים וקפואים מרגשות זה מצב הרבה יותר קשה. בנוסף היא כתבה שאני לא יכולה לשנות את מה שקרה אבל אני זו שמשתנה. מאוד מעודד, לא? תודה לכולן מכל הלב... מחבקת בחזרה ליאה

את נשמעת מאד מאד חזקה. אני לא עברתי דברים כאלו, ואני חושבת שלא הייתי מסוגלת אפילו לדבר במצב כזה. שלא לדבר על מילים כמו שלך, כל כך מפוכחות ואמיתיות ומודות באמת בזאת גבורה. יש בך הרבה כוחות, לא משנה כמה קשה, תמיד תיזכרי- אני חזקה!

תודה לך. קלעת בול. יש באמת הרגשה כזו שצריך לשתוק עד קץ הימים ולא לספר. אבל זה לא מביא לשום מקום טוב. בסוף זה תמיד יוצא החוצה. שיהיה לך יום מקסים

ללמוד לחיות עם מה שקרה להבין שזה לא יעלם אלא שההשפעה של זה עלייך תפחת להפנים שאז לא היית בעמדה שיכולת לזהות את פריצת הגבולות את המטופלת- למען הצלחת הטיפול היית חייבת לתת אמון מלא במטפל שיעשה את המוטל עליו-אין דרך אחרת להצליח בטיפול.(הוא כשל) לזכור כל הזמן שעכשיו את חזקה, שעכשיו את יכולה להתמודד, שזה לא יחזור על עצמו. ברוכה הבאה יקרה - מקווה שתמצאי פה את התמיכה לה את זקוקה ובלי התנצלויות - זה המקום לשחרר , לפרוק, לחלוק, לשתף לילה טוב לך - ליז

ברוכה הבאה אלינו מקווה שתמצאי כאן בית חם, אוהב ותומך כואב מאוד לקרוא את הסיפור שלך את עברת כל כך הרבה דברים בחייך דברים שעד היום אינם נותנים מנוחה לנפשך מי שהיה אמור להיות מקור לביטחון ותמיכה, רק פגע וניצל והשאיר בנפשך פצעים שאינם מגלידים שמחה לשמוע שיש בחייך גם אנשים מהסוג האחר בעלך, האוהב, התומך והמבין מטפלת טובה ונאמנה שעברת איתה תהליך טיפולי מרפא ושעדיין נשארה איתך ומוכנה לעודד ולתמוך גם כשהיא רחוקה ממך פיזית עצוב לי לשמוע שהיום את נשארת לבד עם הכאב ואין לך אפשרות להמשך הטיפול אני ממליצה לך לשאול את המטפלת שלך על האפשרות של טיפול דרך האינטרנט - במסנג'ר או כל תוכנה אחרת שמאפשרת שיחות עם המצלמה והמיקרופון אומנם זה לא אותו דבר כמו להיות בטיפול פנים מול פנים, אבל עדיין יכול מאוד לעזור מי יודע, אולי היא תשקול את האפשרות הזאת ותסכים.... בקשר לשאלתך, מה יכול לעזור ברגעים של מחשבות תורדניות.... מה שלי הכי עוזר זה לפרוק את מה שיש בפנים בכל דרך אפשרית: שיחה, כתיבה, ציור, פיסול ועוד... מה שעוד יכול לעזור זה לנסות להשיח את דעתך ע"י פעילות מסוגים שונים תנסי להעסיק את עצמך במשהו אפילו ניקיון הבית יכול לעזור אולי הליכה או כל פעילות גופנית אחרת גם להיות בחברת אנשים שטוב לך איתם להישאר כמה שפחות לבד לעשות דברים שאת אוהבת, שעושים לך טוב לפנק את עצמך תנסי למצוא משהו שהכי מתאים לך מקווה לראות אותך כאן איתנו גם בהמשך שחף