ילדה שאוהבת לבכות

בתי בת השנתיים ו3 חודשים אוהבת לבכות. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. זה התחיל בערך בגיל שנה וחצי, וזה הולך ומתעצם גם היום. הסיבות העיקריות לבכי הן (לאו דווקא בסדר יורד) - (א) רגישות גבוהה מאוד להתנהגות של אחרים אליה - אם ילד ואם מבוגר - וגם על הדברים הקטנים ביותר; (ב) לא מקבלת את מה שהיא רוצה; (ב) אומרים לה שהיא לא בסדר (מתנהגת לא יפה, לא עושה מה שאומרים לה וכו'); (ג) בכי שמתחיל מנפילה/קבלת מכה ונמשך ונמשך ונמשך; (ד) סיטואציות חדשות ו/או שונות משיגרת היום הרגילה מלחיצות אותה מאוד (הולכים לים ומנסים להיכנס איתה למים לדוגמא). שכחתי לציין שלפני חצי שנה (אתמול...) נולד לה אח חדש. היא מקבלת אותו בצורה מקסימה וממש מפתיעה לטובה בהקשר הזה, אבל בהחלט ניתן לראות שהנטייה לבכי התגברה מאז הגיעו למשפחה. המחשבה הראשונית שלנו היא שזה נובע (לפחות חלקית) מרצון לתשומת לב, וזו בעיה לא קטנה. בהתחלה ניסינו להגיב בהתעלמות וכך ליצור אצלה הבנה שזו לא דרך לקבל תשומת לב. אבל אז זה פשוט החמיר לרמות לא הגיוניות. בהמשך (ולמעשה עד היום) אנו לוקחים את עצת הגננת שלה, ובדומה לשיטה של סופר נני (למי שמכיר) יורדים לגובה העיניים שלה ומסבירים לה שזה לא נעים לנו להיות בסביבתה כשהיא מתנהגת ככה, בשאיפה שזה יספיק - ולפעמים זה מספיק. כשלא, השלב הבא הוא עונש. מספר דקות סגורה לבד בחדר "לא כיפי" ונטול גירויים, כדי שתחשוב על מה שעשתה ותירגע. השיטה עובדת, אבל הצרה היא שבינתיים אנו רואים השפעה נקודתית על הבכי הנוכחי, אבל אין עדויות להשפעה מצטברת, כי הנטייה לבכות קיימת גם קיימת, והתוצאה היא שהיא מבלה בעונש לא מעט. גם לי זה לא כיף. עוד דבר שחשוב לציין הוא שעד לפני מספר חודשים בעלי ואני היינו די חלשים בכל הקשור להצבת גבולות. התחלנו להקפיד על גבולות ומסגרת לפני כ3 חודשים, וזה עולה לנו בדמים. יש ניצנים של שיפור בהתנהגות הילדה, אבל לא רואים שיפור משמעותי בינתיים. יש לך רעיונות? או במילים אחרות - הצילו....

ערב טוב, דבר ראשון,כדאי להתחיל בקריאת תשובות לשאלה דומה שנשאלה בעבר: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/18/xFT/6891/xFP/6937 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7004/xFP/7004 לגבי דרכי ההתמודדות שציינת : התעלמות - גם אם אכן מדובר ברצון לתשומת לב,לא כדאי להמעיט בערך של הצורך הזה. זה צורך כמו כל צורך אחר. צורך טבעו שעד שהוא לא מקבל מענה הוא ממשיך "להציק". התעלמות לא רק שלא נותנת מענה,היא ההפך הגמור ולכן היא לא מועילה. צריך לחשוב איך עונים על הצורך,לא איך "נלחמים" בו. הסברים - המון פעמים כתבתי בתשובות שונות שהסבר זה דבר נפלא,אבל צריך לזכור שהוא מכוון לחלק הרציונלי,החשיבתי. בעוד שהצורך כאן הוא רגשי. ז"א,יש פער - היא יכולה להבין (הדגש הוא על הלהבין) בראש שלא כדאי להתנהג כך וכו',כשזה מגיע להרגשה ,ההבנה הולכת לאיבוד. עונש - היעילות של עונשים היא מאוד מוגבלת מראש וככל שמשתמשים בהם יותר,היא הולכת ופוחתת. שוב,בעונש אתם מכוונים להתנהגות במקום לכוון לצורך שמאחורי ההתנהגות. אז אחרי כל ה"לא",מה כן ? 1.במקום להסביר שזו לא הדרך לקבל תשומת לב,פשוט לתת המון (בהתחלה באפן מאוד בולט ומוגזם) תשומת לב כשהיא לא בוכה,מאו דלהקשיב,לגלות הרבה אמפטיה. ובזמן שהיא בוכה קצת להתרחק ממנה (ללא הסברים). ז"א,שהיא תרגיש1 לבד שזה לא כדאי. שכשהיא בוכה היא מפסידה. ז"א,לתת חיזוקים להתנהגות הרצויה ולא להגיב להתנהגות הלא רצויה. להתמיד בזה לאורך זמן,גם אם זה לא קל. בנוסף,במקום להגיד מה לא לעשות (אל תבכי) להגיד מה כן את מעונינת שהיא תעשה (בואי תסבירי לי במקום לבכות). הרבה פעמים ילדים כ"כ התרגלו למשהו שהם יודעים שהוא "לא בסדר",אבל קשה להם למצא מה אפשר אחר במקום "כן בסדר". לסיכום,הרבה הקשבה,הרבה תשומת לב שמגיעה מיוזמתך,מבלי שהיא "תצטרך" להשתמש בבכי. 2. גבולות ברורים ועקביות לצד ההקשבה ותשומת הלב. 3. המנעות ממה שהוא לא חובה לדוג' כניסה למים בים. בהמשך אפשר לעשות זאת בהדרגה (באפן כללי כדאי לעשות דברים כמה שיותר מדורג). כרגע,המצב קצת "עמוס" כדי להתעקש על מה שלא חובה. בהצלחה, מור