ברצוני לשתף אותכם בקשר ל"שיתוק מוחין"

נולדתי בשנת 1951 ובתקופה הזאת עוד לא ידעו הרבה אודות שיתוק מוחין. אימי שראתה זאת נירתמה לעזור לי ולתמוך בי במחלה זו! לא רק שהצטרכתי להיתמודד אם כל הבעיות הכרוכות סביב, גם הצטרכתי להיתמודד בבית ספר רגיל כשמורתי בכיתה א' קיבלה אותי כי היא הבינה אותי (אחיה היה פגוע שיתוק מוחין ולכן הבינה אותי) אך הילדים לעגו לי. בתום בית הספר היסודי הופיע לו בוחן "הסקר" שהכשיל אותי, וכמו כן אבי האהוב ניפטר, ואני הלכתי למוסד. שהיתי במוסד תקופה די קצרה כשלמזלי אמר לי איזה סוציולוג כי המוסד לא מתאים לי וכי הוא חושב שלפי הכישורים שלי יותר מתאים לי לחיות בחוץ. כך התחילה עוד תקופה בחיי והוא: הישתלבות חיי בקהילה, אך לדאבוני הרב ראיתי שהחברה לא תמיד מעודדת כשהסטיגמה מרחפת מעל ראשך. וברצוני לשאול אותכם למה לא מאפשרים לחברים כשממילא הם פגועים לראות את האור בקצה המינהרה וקצת להיות סובלני וקשוב. היום אני נימצא במוסד כי אני נהייתי מיואש מהחיפוש אחר לימוד מתאים, תודה לאל כי התעקשתי והיום יש לי מחשב וגם אינטרנט. אך כואב לי שאין אבחנה נכונה ולרוב שולחים נכים למוסדות אשר הרחק מהעיר בה אתה יכול ללמיד ולירכוש ידע וזה מאוד מתסכל.