רגישות יתר של הילד

שלום רב, בני, בן 10 - ילד לתפארת: בריא, חכם, יפה ובקיצור ילד טוב (עד כמה שאני יכול להיות אובייקטיבי). מה שכן - הוא מאוד-מאוד רגיש. כל עוד והעניינים מתנהלים כשורה (שזה קורה רב הזמן) - הכל טוב ויפה. הילד מרוצה ושמח. אבל מה, מספיק להאיר לו על דבר קטן כלשהו - עיניו מתמלאות דמעה וזהו, אין עם מי לדבר... חשוב לציין, אנחנו לא נוהגים להרים עליו קול, כך שעל פניו אין לו שום סיבה לבכות ובכל זאת... זה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. פנינו ליועצת הפסיכולוגית בבית ספרו של הבן שלנו. נאמר לנו שאנחנו לא צריכים לדאוג - ילד טוב, אך קצת רגיש (ממש חידוש מרענן). צריך לתת לו יותר חיזוקים... הילד מקבל כל החום, האהבה, החיזוקים שאפשר. אבל מה לעשות, אם ההורה לא יכול להסכים עם כל דבר שהילד עושה. לדוגמה: הוא לא הבין היטב את התרגיל במתמטיקה ולכן התוצאה הייתה לא נכונה. ניסיון שלנו להסביר לו את התרגיל נגמר בבכי. מה עושים? איך להתנהג איתו? האם כדאי להתחיל לצעוק עליו כדי לחסן? הרי שהחיים האמיתיים הם לא חממה. יהיו בדרכו הרבה דברים טובים, אבל יהיו גם מצבים כאלה שצריך יהיה לדעת לענות ולהתנהג כמו גבר ולא סמרטוט.

בקר טוב, כמה דברים : 1. קצת על חיזוקים - חום ואהבה לא באים כתחליף לחיזוק וזה גם לא מילה נרדפת.מה ז"א ? אני יכולה מאוד לאהוב אותך אבל לא לתת לך חיזוקים אלא להפך לבקר אותך,להעיר לך הרבה,"לתקן" אותך וכו'. יש הרבה הורים שנותנים חיזוק בצורה הבאה - "אתה ילד כ"כ חכם,אז איך עשית כזאת שטות נוראית במבחן... " זה לא חיזוק !. חיזוק מגיע מתוך אמונה של ההורה בכוח של הילד,ביכולת שלו. הוא לא מגיע עם "אבל" (אתה ילד חכם ונחמד אבל מתנהג מתחת לכל ביקורת.זה לא חיזוק...),הוא מופרד מכל החלקים הלא נעימים והביקורתיים שיש לנו להגיד לילד (וכן בהחלט מותר להגיד גם דברים לא הכי נעימים לילד,תכף נגיע לזה...). דוג' לחיזוק - ילד ניגש כדי שיפתרו לו בעיה שצצה.ההורה במקום צ'יק צ'ק לפתור,יושב עם הילד ומשדר (מילולית ובלתי מילולית) לו שהוא מאוד מאמין ביכולת של הילד להתמודד עם הבעיה. הוא מלווה את הילד,שוקל איתו אלטרנטיבות,עושה איתו תהליך של קבלת החלטות וכו' אבל נותן לילד להוביל את התהליך מתוך אמונה שהוא באמת מסוגל. חיזוק הוא לא מחמאה שנזרקת לחלל האויר כמו - אתה נהדר,ילד יפה וכו'... אני לא מכירה את המשפ' ולכן קשה לי להעריך עד כמה מתקיימים הדברים שכתבתי עד כאן. כדאי לך לקחת יום לדוג' ולבדוק עם עצמך האם חיזקת או החמאת ואם חיזקת איך ?. על מנת להעלות לילד את הדימוי העצמי,את יכולת ההתמודדות שלו עם הסביבה ועם מצבי תסכול בהחלט יש צורך לחזק אותו ולשדר לו שהוא יכול לסמוך על עצמו כי יש לו היכולות והכוחות. 2. " ההורה לא יכול להסכים עם כל דבר שהילד עושה" - בהחלט מסכימה !. השאלה היא איך ההורה מביע את אי הסכמתו.האם הוא מעיר ספציפית על משהו ממוקד או שמא מעלה פתאום את כל מה שהוא צבר בשבועיים האחרונים והתאפק... האם הוא מסביר לילד לא רק מה היה לא בסדר אלא מה מצופה ממנו שיעשה במקום (לא רק להגיד מה אני לא רוצה שתעשה אלא גם מה כן במקום. לעיתים זה לא ברור לילדים כמו שלנטו המבוגרים זה נראה כ"כ ברור)... האם ההערה מגיעה ממקום של להצביע על דפקט נוסף או כדי לתקן ולשפר... כמה הערות יש ביום... מה כמות החיזוקים לעומת כמות ההערות (שוב,דגש על חיזוק לא על מחמאה ולא על חיזוק שמגיע כהקדמה לנזיפה..) וכן הלאה. 3. לא כדאי להתחיל לצעוק עליו !!! ממש לא. לא משיגים בטחון עצמי ע"י זה שצועקים על מישהו. אולי משיגים אגרסביות ותסכול אבל לא נראה לי שזו המטרה שלך. להפך,כדאי לתקשר בצורה כמה שיותר מכבדת,לא צינית,לא מעליבה. 4. אם מתקיימים (או מתחילים להתקיים) החיזוקים,אפשר באופן מדוד וכמעט בלתי מורגש להתחיל לתת לו להתמודד עם תסכול.ז"א,לתת לו להתמודד עם דברים שטיפה קשים לו ולעודד אותו לנסות.מותר לו לבכות ולכעוס אבל אף אחד לא יעשה במקומו,הוא צריך לנסות שוב עד שיצליח.במקביל כמובן לשדר שאתה מאמין שהוא מסוגל. חשוב שהמטלות "המתסכלות" יהיו ברמת קושי עולה. להתחיל ממאוד מאוד נמוך ולעודד הרבה. מקווה שקיבלת כיוונים לחשיבה. אשמח לשמוע האם משהו מזה מדבר אלייך, מור.

תודה רבה על ההיענות המהירה! וכעת לעצם העניין. האמת היא, שכפי שאני מבחין, רב הדברים שציינת בתשובתך מתקיימים כבר היום (יותר נכון זה תמיד היה כך). החיזוקים בד"כ לא באו עם "אבל" וכאשר נאמרו, אז זה לא נאמרו סתם, אלא מאמונה שהדבר הוא באמת נכון. לרוב, לא היינו פותרים בעיות של הילד ללא ניסיון לשתף אותו בפתרון וכד'. יכול להיות שכמותית לא עשינו מספיק בכל נושא הנ"ל. לא יודע... האמת היא שמאוד הייתי רוצה לראות את תגובות של ההורים שנתקלו בבעיה דומה ואיך הם הצליחו לפתור אותה. דרך אגב, איני ראוה את המצב כבעיה רצינית מאוד. אני די מאמין שלזמן יש כאן חשיבות רבה - הילד יתבגר וישתנה. או, אולי, ייכלא לסיטואציה כזאת שתדרוש ממנו לפעול בביטחון שכרגע אין לו (כך זה קרה עם הבת הבכורה שלנו).

אם אתה ואשתך מספקים לבנכם אווירה משפחתית חמה ותומכת, מבלים אתו זמן איכות וקשובים לצרכיו, ואם בבית הספר המורים נחמדים ויש לו חברים טובים- אפילו קצת, בכלל, אם בדרך כלל הוא ילד שמח, אז אני חושבת שכמעט הכל בסדר, והרי אף פעם לא הכל בסדר. כל אחד מתקשה במשהו, אחד ביישן, אחד הולך תמיד אחרי העדר ולאחר אין "עור של פיל". אם בנך רגיש, אז הוא רגיש וזהו. עוד לא שמעתי שצעקות עזרו למישהו, ועד שאני לא אשמע אני לא אשתכנע. נכון, החיים הם לא חממה, אבל האם רוב הזמן בנך מסתדר עמם? אם כן, אושרו. אם הוא מוכן, שיגלה לי איך הוא עושה זאת.