גיל ההתבגרות זה סיוט או שאני לא בסדר???

בני הבחור הגיע לגיל 14 ואני לא מצליחה לנהל איתו שיחה אשר מסתיימת בסופה ללא ויכוח או כעס. הוא לא מבין אותי ואני לא מצליחה להגיע אליו. אמרו לי שגיל ההתבגרות זה גיל טיפש אבל לא מאנינה אני עד כמה?! מה עושים לגבי החוצפה של הגיל הזה הם לא מנומסים כתמול שלשום, אין נימוסים ואפילו זה גובל בחוצפה הוא עונה לטונים גבוהים וחצופים . אני בגילו לא העזתי לדבר כך אל הורי אפילו לא חשבתי לענות להם . אני פוחדת כי אני מגדלת מפלצת . בעלי תומך ועוזר הוא טוען כי אני לוקחת הכל בפרופורציות לא נכונות אבל מה לעשות אני המומה ואני מפחדת ששתי אחיו הקטנים ילמדו ממנו להתחצף לענות לנו . מה עושים???? למי פונים ולמה פונים??? אמא מהדרום מאוד מודאגת. תודה.

כלי שלום, את מבטאת תחושה שהורים רבים למתבגרים מתמודדים אתה. "הוא בן אדם אחר לגמרי", "אני לא מכירה אותו יותר", "הוא לא 'שם עלי'" הן תלונות שכיחות של הורים למתבגרים. חלק טבעי מהגיל הוא מתן מקום רב לקשר עם בני קבוצת השווים והיפרדות מסוימת מההורים, שהבן שלך עשוה כנראה דרך חוצפה ו"טונים גבוהים". אולי תרצי לשמוע קצת מנסיונם של הורים אחרים למתבגרים המשתתפים בפורום? אני מזמינה אתכם - הורים למתבגרים לשתף בתחושות ובניסיון שלכם כהורים למתבגרים. אני לא יודעת אם זה מנחם או מקל, אבל הגיל הקשה הזה עובר ובהמשך קיימת התקרבות מחודשת בין המתבגר להוריו. בהצלחה בהתמודדות! אור-לי