קראתי כאן התכתבות שלכן ו..

יש לי כמה שאלות... את האמת שזה מעניין לחשוב מה הבעיה השורשית שמובילה להפרעות אכילה כאלה ואחרות אבל תכלס, אני אישית, לפחות כרגע, לא כל כך מתעניינת להגיע לזה אצלי, לא בא לי לדוש בעבר... אותי מעניין מה אני עושה עם עצמי ואיך אני מתקדמת הלאה... שאלוהים יעזור לי רק בחודשים האחרונים אני התחלתי להבין שכנראה יש לי הפרעת אכילה וזה למה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי... אפילו לפני שלוש שנים כשהיו כמה חודשים שהקאתי כמו מטורפת לא ראיתי את עצמי כבולמית,אלא כסתם מישהי שלפעמים מקיאה.... יש לי כמה שאלות... 1. אמרת דיכאון קליני מולד... איך אתה יודע אם זה מולד או נרכש? ואם בכלל אתה יכול לדעת? דיכאון קליני זה מחייב תרופות פסיכיאטריות או שאפשר להתגבר על זה לבד? כי אם חושבים על זה זה קצת כמו מה הביצה והתרנגולת... כי הדיכאון בא אולי בעקבות הפרעת אכילה ודימוי עצמי נמוך וכו'.. או להפך... אז איך יודעים? 2.הפרעות אכילה הכי ידועות זה בולמיה ואנורקסיה אבל מה עם בולמוסי אכילה בלי להקיא... פשוט לאכול,ולאכול מלא בלי שום קשר לתחושת רעב ולהשמין מלא בעקבות זה... 3.אני לא רוצה ללכת לטיפול,אני לא מסוגלת להתמודד עם פסיכולוגים וכאלה אני רק אתווכח איתם ואני לא אוהבת את התחושה הזו של לחשוף את עצמך כל כך... וזו אמנם שאלה מטופשת כי אני כבר מגיל אפס מנסה לבד. אבל אתן חושבות שזה אפשרי?לנצח את עצמך לבד? 4.זה נשמע שלחלק זה משהו שהתעורר עם השנים,ומה אם האובססיה לאכילה הזו היא כככה מאז שאת זוכרת את עצמך כילדה קטנה? 5.כולם אומרים שאוכלים כשעצובים,לחוצים או מוטרדים ואצלי זה דווקא להפך, כי בכל אחת מהתחושות האלה יש לי בחילה משתקת ואני לא מסוגלת לאכול ודווקא שהכל במצב סטטי, שיגרתי אז אני אוכלת , מה שאומר, כל הזמן. תודה על הזמן וההקשה,אשמח אם תענו לי.

השאלות לאנשים ספציפיים.. שבועטוב ;-0 וגם.. בת כמה את.... משום מה המחשב לא עשה לי סימן שאלה...

היי יקירה את שואלת שאלות קשות וחכמות, אנסה להשיב על הדברים שאני יודעת. בולמוסי אכילה ללא הקאה עדיין מוגדרים כהפרעות אכילה והם מצריכים טיפול. לעיתים קורה שאנשים שסבלו מבולימיה מפסיקים להקיא ועדיין סובלים מבולמוסים. אחרים מלכתחילה סבלו רק מבולמוסים ללא הקאות - למשל כאלה שנרתעים מלהקיא/שאינם מצליחים. מקרה נוסף הוא שימוש במשלשלים שגורם אף הוא לנזקים. תסכימי איתי שאף אחד מהדברים שציינתי אינו "טבעי", מדובר בבעיה שמצריכה טיפול. יש שמחליטים להתמודד לבד, מגייסים את כל כוחותיהם האישיים ונעזרים במי שסביבם כדי לצאת מזה. אחרים פונים לטיפול מקצועי כשגם כאן מגוון האופציות הוא רחב (החל מטיפול של דיאטנית וכלה בטיפול אינטנסיבי יותר, טיפול פסיכיאטרי או טיפולים משולבים). אני מבינה את הסתייגותך מטיפול מקצועי. כפי שציינתי קודם, לעיתים אכן ניתן לעשות זאת לבד. אך עם זאת, זו לא בושה לבקש עזרה, לקבל סיוע מקצועי ממשהו שיודע מה הוא עושה. זה רק מגדיל את סיכויי ההצלחה - אז למה לא?! במיוחד במצבים של דיכאון רצוי לקבל עזרה חיצונית. מדובר בהתמודדות לא קלה וסיוע מאיש מקצוע יכול להביא לשיפור מאוד משמעותי. קיימות מגוון דרכים לטיפול בדיכאון. אני מצרפת לך לינק: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F מתוקה, עשית כבר את הצעד הראשון, הבנת שיש לך בעיה. הגיע הזמן לנסות לעשות את הצעד הבא - לרצות באמת ובתמים לטפל בבעיה הזו ולא להתבייש לבקש עזרה. את בעצמך אומרת שמגיל אפס את מנסה לבד. לא הגיע הזמן לקבל עזרה ממשהו שינסה וגם יצליח? אינך רוצה לצאת מזה? לחזור לחיים נורמאליים? זה בדיוק הזמן לקטוע את השעבוד המיותר לאוכל, לשים את הפרעות האכילה בצד ולהתחיל להינות משפע הדברים הטובים שהחיים יכולים להציע. לא חבל לבזבז את השנים היפות ביותר בצל אובססיה לאוכל, תוך התמודדות עם רגשות שליליים ודכאונות? לא חבל לגרום עוד ועוד נזקים פיזיים ונפשיים? ככל שעובר הזמן זה רק נעשה מורכב יותר. עליך להיות אמיצה, לקבל החלטה וללכת איתה עד הסוף. הגיעה העת להילחם, להאבק בהפרעות האכילה ולצאת סוף סוף לחופשי. כאחת שסבלה מהפרעות אכילה כבר מגיל 10 (ואולי גם לפני בלי להיות מודעת לכך), אני יכולה להגיד לך שזה אפשרי. וגם אני כמובך נרתעתי מאוד מלקבל טיפול אך הבנתי שלבד זה קשה ובמקרה שלי גם בלתי אפשרי. לו הייתי מקבלת טיפול בשלבים מוקדמים יותר הייתי חוסכת לעצמי המון נזקים, הייתי זוכה להינות מכל התקופות שבהן הייתי קורבן לאנורקסיה ולבולימיה לסירוגין. בהתייחס לשאלתך האחרונה - לא כולם אוכלים הרבה במצבים של לחץ ודיכאון. יש שאכן אוכלים הרבה ויש כאלה שמתקשים לאכול במצבים מעין אלה. אכילה מרובה כתוצאה ממצב רוח רע לא בהכרח תוגדר כהפרעת אכילה אלא אולי כאכילה רגשית. במקרה שלך לא זה המצב. את מעידה על כך שהאכילה אינה קשורה למצב הרוח אלא הפכה לסוג של שגרה. מה דעתך לנסות לפנות לדיאטנית? אני מכירה אנשים שבדומה אליך הביעו הסתייגות מפניה לפסיכולוג. בחלק מהמקרים אכילה ע"פ תפריט סייעה לאזן את המצב. דיאטנית טובה תוכל לתת לך תפריט שיוכל להתאים במיוחד בשבילך. התפריט יכיל את הדברים שאת אוהבת לאכול תוך הקפדה על סיפוק הרכיבים החיוניים לגוף. לתפריט מסודר יש יכולת אמיתית לעזור לך. למשל - תפריט טוב ידאג להספקת פחמימות לגוף בהפרשים קבועים כדי לשמור על איזון ברמת הסוכר. דבר זה יכול לסייע מאוד במניעת בולמוסים. לדיאטנית יש עוד המון כלים לעזור. פגישה עם דיאטנית לא תצריך ממך לנבור בעבר אלא יותר להתמקד בהווה ובעתיד. אין לך מה להפסיד, תנסי... מקסימום תמיד ניתן להפסיק את הטיפול. מאחלת לך המון הצלחה ומקווה שתעשי את הצעד הנכון. כאן בשבילך.

אנורקסיה ובולמיה זה לא משהו מולד זה משהו שקורה בעקבות כל מיני מצבים נפשיים שבו אתה נמצא. לכל אחד מאיתנו יש איזשהיא בעיה או "שריטה" כפי שהנוער קורא לזה, אבל לא תמיד זה מתעורר צריך טריגר שיעורר את זה. זה שאת זוללת ויש לך בולמוסי אכילה בלי להקיא זה נקרא אכילת יתר כפייתית שזה גם סוג של הפרעת אכילה. אבל לפני כן את מספרת שכן היית בולמית והקאת אז אם את בבולמוס ומקיאה אז את בולמית ואם את רק בולסת זה אכילת יתר כפייתית וזה לא מלווה בהקאות. מהמצבים האלה אי אפשר לצאת לבד צריך עזרה מקצועית וכמובן רצון שלך לצאת מזה כי אם לא תרצה לא תצא. צריך מישהו שמטפל ומבין בתחום הפרעות האכילה ולא סתם פסיכולוג נוער, יש המון כאלה שבהחלט אפשר לתקשר איתם והם אחלה ויש מטפלים מודעתיים שמנסיוני עם בתי הם פי אלף יותר טובים כי הם עובדים על נושא של הנפש והמודעות העצמית והתתמודדות עם הפחדים והשדים בתוכנו וזה החלק הכי חשוב בכל הסיפור. חשוב שתקבלי עזרה זה לא בושה, לא חטאת. אין לי ספק שאת מקסימה ועשי משהו למען עצמך כי אפשר בהחלט לצאת מזה, אמנם הדרך לא חלקה ומלאה במכשולים וקשיים אך שווה את המאמץ.

1. לנטייה ללקות בדכאון קליני יש בסיס ביולוגי-תורשתי, אבל אין זה אומר בהכרח שמי שחסר את הבסיס הזה "מבוטח" נגד דכאון. למה?? כי החיים קשים וכמעט כל אדם בוגר צפוי לעבור פאזת דכאון ברמת חומרה כזו או אחרת במהלך חייו. עם זאת, בעלי הנטייה לכך ייטו לסבול יותר מהתקפי דכאון וברמת חומרה גבוהה יותר. הם גם יזדקקו לעזרה רבה יותר כדי להתאושש. כן, בדכאון קליני חמור יש צורך בעזרה תרופתית, משום שאם המחלה הזו לא מטופלת כיאות (ודכאון קליני הוא מחלה קשה, ולא מצב "דיכי" חולף), היא גורמת ללוקה בה להגיע בשלבים המתקדמים לחוסר תפקוד כללי ולבסוף גם לבצע מעשה התאבדות. זה הלך המחלה. לגבי הקשר בין דכאון וה"א - דכאון עלול להוביל לה"א; ה"א תמיד ילוו בדכאון. 2. בולמוסים ללא "היטהרות" (הקאות, שלשולים, צום שאחרי, ספורט) מאפיינים הפרעת אכילה כפייתית, והיא עצמה נכללת תחת ההגדרה של בולמיה. 3. לצאת מהפרעת אכילה לבד זה מאד קשה, ולפעמים אף בלתי אפשרי. כך שגם אם ניחנת באישיות חזקה ומנצחת כביכול, טיפול נכון ויעיל יבוא ויקצר לך את תהליך ההחלמה הארוך גם כך, והרי כל יום בסבל שייחסך ממך הוא עולם ומלואו. 4. אובססיה לאכילה לא מופיעה סתם כך, וזה תקף בכל גיל שהוא. דחף לאכילת יתר בגיל צעיר יכול לנבוע או מבעיה פיזיולוגית או כתוצאה מהשפעת הסביבה הקרובה, כאשר בד"כ זה קורה בהשפעת הסובבים ובייחוד בהשפעת התנהגות האם, שהיא האדם המשפיע והדומיננטי ביותר על הינוקא. 5. תגובת אכילה/אי-אכילה במצבי לחץ היא מאד אינדיווידואלית. יש אנשים הנוטים לאכול יותר, ולעומתם יש אנשים המוצאים את עצמם "סותמים את הפה". יש גם אנשים שפעם נוהגים כך ופעם אחרת. בד"כ אדם עם אובססיה לאוכל יאכל יותר במצבי לחץ, אם כי לא בכל המקרים, וכל אדם ונטיותיו (והפרעותיו) שלו...