תמי!
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
ואוו לא יצא לי להכנס ולכתוב כאן המון זמן בגלל שהמחשב שלי היה בתיקון.. אבל הוא חזר ועכשיו הכל טוב.. לא הספקתי לעבור על כל ההודעות בפורום אבל אני רואה שחגגת 20 אז המון מזל טובב!!! וואו..סגרת עשור! איך ההרגשה להיות בת 20?! חח המון בהצלחה בכל דרך שתחליטי לבחור בה.. אה..ועד 120! [[פירגנתי לך בעוד 100 שנה]] אז חוץ מזה שאת עכשיו ילדה גדולה..חחח מה חדש איתך? ואיך חגגת את היומולדת? אמ.. ומה איתי? טוב היומולדת שלי רק ביוני.. ואז אני יחגוג 16.. חח סתם עכשיו באמת- אני מרגישה חרא. עם המשפחה, עם הסביבה, בעיקר עם עצמי. יש לילות שאני הולכת לישון ואני שוכבת במיטה ופשוט לא מפסיקה לבכות.. באמת, תמי, אני לא יודעת מה יש לי.. יש לי מצבי רוח אני יכולה להיות נורא שמחה וקופצנית ואחרי שנייה פתאום עצבנית.. השנאה שלי כלפי עצמי רק הולכת וגוברת,אני כל הזמן עושה דיאטות כי אני חושבת שזה מה שייגרום לי לאהוב את עצמי, אבל תאמת אני יודעת שזה לא נכון.. כל הערה קטנה פוגעת בי, אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה כי הצה קטנה במראה תגרום לי להעביר על עצמי שלל ביקורות.. אני חושבת לעצמי "איזה כיף יהיה לי כשאני ירזה" אבל אני מסתכלת במראה ורואה עיניים גדולות מדי, אף רחב מדיי, פוני ארוך, שפתיים עבות מדיי, שיער מכוער... כל הערה קטנה פוגעת בי..ואח שלי, התאום כל הזמן אומר לי: את מכוערת, איזה מכוערת את, את ממש מכוערת. אני לא אמורה להתייחס אליו, אבל מה שקורה זה שאני לא לוקחת את זה מאוד קשה, ואני לא יכולה להגיד לו את זה..אני לא אחת כזאת.. ובכלל, הכי קשה לי עם המשפחה שלי. בזמן האחרון אני פשוט מרגישה שאני שונאת את כולם, אני כל הזמן אומרת לעצמי: אוף אני שונאת את כל המשפחה הזאת.. אוף. קשה לי עם עצמי. אני יותר מדיי ביקורתית כלפי עצמי, יותר מדי.. שונאת את עצמי. הכי קשה לי בכל הקטע עם אחי זה העניין שאני יודעת שהוא צודק.. הדיאטה שאני עושה עכשיו היא דיאטה בסדר, אני לא מרעיבה את עצמי שוב, אני אוכלת מסודר, 3 ארוחות ביום, ולחם קל, וירקות, וגבינות, וגם ארוחה חמה..וספורט כל יום [ לא אובססיבי]] וכפיפות בטן..כן, עם הדיאטה הכל טוב..אבל איתי לא טוב.אותם תחושות כמו בהרעבה.. אותם הרגשות. ואמא שלי... גם היא התחילה דיאטה. אבל.. היא מקיאה. והיא לא אוכלת הרבה. היא מרעיבה את עצמה, אוכלת ארוחה קטנה. מאוד קטנה [[ סלטים ופרי]] וכשהיא מסיימת לאכול את זה היא הולכת להקיא. אבל הכי נורא, זה שהיא עושה את זה בגלוי. היא פשוט אומרת: "אני הולכת להקיא". מכריזה על זה כאילו שהיא מכריזה שהיא נכנסת להתקלח. מה שעוד יותר נורא- זה שלאף אחד לא אכפת. כולם רואים. כולם שומעים ויודעים. אבל אף אחד לא אומר לה כלום. גם לא אבא שלי. פשוט לא עושים כלום. ויש לי שאלה- מה הנזק? אני מתכוונת, מה הנזק של כל ההקאות, בסופו של דבר? מה יכול להיגרם מזה?.. אוף אני לא מבינה אותה..כאילו. היא לא חושבת על זה הילדים שלה יכולים ללמוד ממנה?? היא עושה את זה בגלוי, אף אחד לא אומר לה כלום, היא בכלל לא מצטערת על זה.. היא לא חושבת שיילמדו ממנה בסופו של דבר? אה והיא גם קנתה משלשלים.. והיא לוקחת אותם. כל יום. אוף אני מקווה שהכל יסתדר.. סליחה על האורך..אין לי מי לשתף.. שבוע טוב, ומזל טוב **חמודה**
מתישהוא.... את רק יכולה לבחור מתי זה יקרה. וגם אז את תבכי, ולא על המשקל. את תבכי על משהו אחר, לא על המראה שלך, כי זה כבר לא יהיה אכפת לך. את תבכי על כל השנים שבזבזת על השטויות האלה בהתעסקות מול המראה במקום להנות מהילדות (שלעולם לא תחזור). אלו מילים קשות, אני יודע, וגם נורא קל להגיד "שטויות" כשאת (ואני) מכורים למשקל ולאוכל הזה בצורה כזאת אובססיבית, אבל זאת האמת, ואם נעצום עיניים כדי לא לראות אותה זה לא אומר שהיא לא תראה אותנו. תראי, כל בנאדם מחפש משהו בעולם שיביא לו את האושר. את חושבת שהרזון יפתור את הבעיות שלך, אחד אחר מנסה למצוא אושר בספורט (אני), השלישי מכור למרוצי מכוניות, הרביעי לטלויזיה. כל עוד הבנאדם לא ימלא את החיים שלו בתוכן ערכי בעל משמעות הוא לא ירגיש את הסיפוק ויהיה חסר לו משהו. משמעות זה אומר עשייה, תרומה לאנשים אחרים, עזרה (וזה ממש לא חייב להיות בחינם), משהו עם תוכן. משקל זה דבר ריק
ב"ה אבל חמודה יקרה נשמע שעל פי הגדרות פסיכיאטריות (שהן לא תמיד תורה מסיני) יש לך הרבה מעבר להפרעות אכילה השינויים במצבי הרוח הם כבר סממן מדאיג שיש להזהר ממנו בייחוד אם זה מלווה אותך יום יום... אני יודעת שאת מתנגדת לטיפול אבל אולי אם בשלות גם זה יגיע......כי זה חשוב נראה לי לאור כל מה שאת מתארת שזה בגדר רלוונטי ביותר.... חשבי על כך... המון אהבה יקירה :-)
טוב אז קודם כל - תודה על כל הברכות והאיחולים מותק ... אם שמת לב למטה בדף הנוכחי רשמתי לך הודעה שמכוונת אותך כמה דפים אחורה להודעה האחרונה שלי אלייך ... אם בא לך להסתכל - בכיף שלך . בכל אופן לענייננו העכשווים יותר ? תראי מאמי , למען האמת אני חייבת להסכים עם הילה . אני חושבת שמצבך הנפשי מדרדר אותך לידיה של ה"דיאטה" שלך והיישר לזרועותייה של אנורקסיה או ה"א בכל סוג וגוון שיש .... ולא חסר . אני כבר לא מדברת רק על העניין של הפרעת האכילה . את מדברת כאן על : שינויים במצב רוח , ביקורתיות מחמירה מידיי עם עצמך , ודפוסים של "ירידה עצמית", בטחון עצמי ירוד ודימוי עצמי בשפל , ראייה עצמית בעיניים מעוותות למדיי ( את מבינה שבעיניים של מתבונן נורמלי לא הכול רע כל כך כפי שאת מציגה את הדברים), ואת כל אלה אני מכירה ממש מקרוב משנים עברו בקיצוניות גוברת ... לכן אני אומרת לך עכשיו שיש לך בעיה . גדולה . והיא ראוייה ומצריכה טיפול כלשהו . דפוסים של דיכאון ושינויים במצב הרוח כפי שאת מתארת הם דפוסים שניתן לטפל בהם היום. יש היום המון אפשרויות - ותאמיני לי שכל אדם 2 שתשאלי יגיד לך שהוא בטיפול פסיכולוגי או שהיה בעבר . זאת לא בושה . אם יש בעיה והיא לא חולפת מעצמה - יש פיתרונות . ודרך אגב אני לא רק מתכוונת לפיתרונות מכניים כמו תרופות נוגדות דיכאון וחרדה וכו' ... אני חושבת שליווי של טיפול התנהגותי קוגנטיבי בהחלט מעורר הרבה דברים . אבל מה שבטוח שמאיפה שאת נמצאת כרגע - זה לא מקום טוב . ולצערי מניסיון אפשר להדרדר למקומות מאוד מאוד לא טובים משם .... אם היית שואלת אותי בעבר לפני תקופת ה"קאטריות" שלי אם אי פעם חשבתי שאני אגיע למצב כזה - הייתי עונה לך שאין מצב בחיים שזה מה שיצפה לי .... וגם לא דברים אחרים. אבל עובדה - אני , שנחשבת לבן אדם שקצת מבין עניין ויש לו ראייה אחראית - הגעתי לשפל שבשפל . ולא היו חסרות הפעמים שממש ממש הייתי מוכנה לגמור הכול . כי הכול נראה לי פשוט קשה מידיי ורע מידיי ולא שווה את המאמץ וההשקעה . והייתי חוזרת הביתה אחרי הרבה טירוף , ופשוט בוכה ובוכה בלילה במיטה . נו - דיכאון . לא חדש . הרס עצמי - לא חדש . חשיבה התאבדותית - לא חדש . אצלך - עוד לא . ומאוד מקווה שגם לא יהיה אם תחליטי כן לפנות לגורם מוסמך לעזרה . ויש המון אלטרנטיבות כמו שאמרתי .... ככה שיש הרבה אופציות . אני לקחתי את הצ'אנס הזה , הסיכון הענק על חיי - כי לא רציתי לפנות לעזרה ... ובאמת שבנס לא עשיתי לעצמי משהו בלתי הפיך ולא איבדתי את חיי או את שפיותי . אבל כן יש לי המון שריטות מזה , ואני יודעת למען האמת שבעתיד אני אצטרך במוקדם או במאוחר להתמודד עם כל משקעי העבר שנוח לי לא להתמודד איתם כרגע . כל הצלקות וכל הזיכרונות , וכל הבעיות שהדחקתי - לא נעלמו . ולא ייעלמו . אפילו שאני כביכול בסדר גמור עכשיו . בלי שינויים מטורפים במצב הרוח ולא בדיכאון קליני. אז מה ? זה אומר שהכול בסדר ? לא . ממש לא . ובעתיד טיפול פסיכולוגי יהיה גם מנת חלקי . לגבייך - את לא יכולה לדעת אם את לא תדרדרי יותר או אם תוכלי לצאת מזה לבד . ואם את רוצה ומוכנה לקחת את הסיכון על חייך ובריאותך ? אני חושבת שאת עושה טעות . הכול בדיעבד כמובן נאמר . היום אם היית שואלת אותי מה יותר נכון לעשות ? הייתי אומרת לך שלפנות לטיפול ולא לקחת סיכון שזה יחלוף לבד או בעזרת חברים כמו אצלי. מותק , כל הדבריםש אני אומרת לך עכשיו בטח נשמעים לך מגוחכים או מוקצנים ... אבל אני רוצה להגיד לך שקראתי את ההודעה שלך והרגשתי כל כך רע בשבילך כי ידעתי מה זה . באמת שהייתי שם . באמת שממש הזדהיתי עם כל העניין של שינויי המצב רוח , של הביקורתיות העצומה שלך לעצמך ,ההרגשה הרעה שמלווה אותך ביומיום , וכמובן הבכי בלילות . זה נורא . וזה מקום שלא טוב להיות בו לבד . אבל באמת שיותר מכול - אני לא רוצה שתגיעי למקומות גרועים משם ... כי זה שלב בדרך . את חושבת שלך זה לא יקרה ? יקרה גם יקרה . בדיוק כמו שאני אמרתי .... כך גם את. אז למה לנסות ולהתגרות בחיים ( או במוות יותר נכון )? ההשפעה הישירה והעקיפה שיש לך מאמא שלך שממש מראה לך במו ידייה את "המדריך למתחיל בהרס עצמי ושיטותיו" - לא תורמת לרוח הדברים . וכל אלה מביאים אותך לידי המצב הזה שאת מרגישה ככה ... מגיע לך יותר מזה . מגיע לך לקבל טיפול שיטיב עמך . מגיע לך לחיות בצורה מאוזנת לא קיצונית . ומגיע לך לקבל שלוות נפש ורוגע . ואת כל אלה את לא מקבלת .... ואת - אם במודע או לא , הולכת בעבקות אמך שיש לה כבר ניסיון בעולם הה"א . חשבי על דבריי מתוקה , אני כאן בשביל להיות לך לעזר בכל שתצטרכי ושאוכל להעניק לך אבל לצערי - אני לא פסיכולוגית ולא פסיכותרפסטית ואני לא מומחית שיכולה לטפל בך באופן שמגיע לך. בכל זאת , אל תהססי לכתוב כל שבא לך . מחזקת אותך כמה שאפשר חיבוק ענקי וחם ממני והמון אהבה תמי
כתבת: "אני חושבת שמצבך הנפשי מדרדר אותך לידיה של ה"דיאטה" שלך והיישר לזרועותייה של אנורקסיה או ה"א בכל סוג וגוון שיש .... " זה לא קשור. אלה מצבי רוח. דימוי עצמי נמוך. שנאה עצמית..וכל מה שכתבת. אם מישהו היה אומר לך את זה בלי כל קשר לדיאטה לא היית חושבת שיש לזה קשר לה"א נכון?.. בכל מקרה, כן, האמת שכל הבעיות שתיארת שיש לי זה באמת מה שקורה.. וגם.. כן אני לפעמים חושבת על התאבדות..את זה לא כתבתי. אבל אני ממש לא ילדה כזאת. בכלל בכלל לא. אם היתי מתאבדת ההורים שלי היו אומרים: "אנחנו לא מבינים למה. היא היתה ילדה שמחה ומאושרת". אני באמת ילדה שמחה ומאושרת. ככה גם כולם רואים אותי. כשקורה לי משהו [[סתם עצב קטן]] ישר שמים לב.. כי ברוב היום שלי אני קופצנית ואנרגטית. ואני לא יודעת איך זה מתקשר לדיאטה, כי באמת שהפעם הדיאטה שלי מצויינת אני לא נותנת לעצמי להרגיש רעבה בכלל.. לא יודעת, אולי זו רק תקופה כזאת והיא תחלוף..אני לא יודעת אם באמת צריך "להיבהל" מזה, או שזה צריך להדאיג כל כך עד כדי טיפול..כמו שאת והילה אמרתן. הרבה בנות לא אוהבת את עצמן אבל הן עדיין לא הולכות לטיפול. אצלי האמת זה נהיה קצת יותר קיצוני.. קשה לי גם בתאטרון..כל פעם שהבמאית אומרת לי משהו שעשיתי לא נכון אני נעלבת עד עמקי נשמתי כל הביטחון יורד לי ואני מרגישה שאני לא יודעת לשחק. וזה לא צריך להיות ככה. אבל מכאן ועד טיפול?... אני יחכה עוד קצת. נראה, אולי זה רק תקופה חולפת. אני בכל זאת בגיל ההתבגרות..=] בקשר לאמא שלי, חחחחחחחחח ממש הצחקת אותי.. "המדריך למתחיל בהרס עצמי ושיטותיו"... אבל לא אמרת לי... מה הנזק של כל ההקאות? מה יכול לקרות? יש סיבה לדאגה? תמוש שיהיה חג עצמאות שמח, **חמודה**
